מזה זמן מה שאיבדתי את אמונתי במלים, אך כשאת קוראת כאלה כמו "במקום שאת אוהבת צריכים לפנות את הרהיטים מן החדר" כל האנשים נעלמים הדוחק בנשימה הצורך התמידי באישור קיומך המאמץ בלעמוד עוד קצת במקום אחד כולם נעלמים. ועוד בבר הומה אדם כשהאלכוהול מאיים להכהות חושים והמבטים מזכירים כמה את בשר ודם מלים כאלו מאפשרות את הרגע מצדיקות את הטוהר "את כל האילנות וההרים והימים מן העולם כי צר" והרקע מצטמצם ואת חובקת את נשמתך ורוצה להיות בחדר הזה בו החלל פנוי מהסחות גשם יורד באמצע הקיץ ואור חזק מטשטש את הקירות. ממשיכה לקרוא ומלצרית עמוסת סבלנות מבקשת לעבור המבט אינו מחפש עוד ועפעפיי בוגדים בחזותי המפוארת איזה צמאון מי כבר כותב ככה? והנה מעט אחרי 2000 הוא עוד חורט בלבי רגעים שהיו קיימים מעולם מזכיר מיהו בן אנוש ומה אהבה אמיתית היא.
|