היה היה מלך בארץ רחוקה, ולו היתה ממלכה.

כשהיה יוצא מארמונו, היה מחליף תחפושות (בדרך כלל בשעות החשכה)

בכדי שפשוטי העם לא יזהו אותו, כדרכם של מלכים להסתיר את עצמם.

והמלך חיפש אשה, שנים רבות ולא מצא...

יום אחד שמע שבעיר רחוקה במדינתו, גרה אשה אחת שאיבדה את הכתר שלה.

לילה אחד, ללא הודעה מוקדמת, דפק המלך על דלתה של האשה כשהוא מחופש

לעלם צעיר וענ י.

האשה שלא זיהתה את המלך, פתחה בפניו את דלת ביתה ונתנה לו להיכנס.

כיבדה אותו במקשה ובמאכל והקשיבה לרחשי ליבו.

העלם נראה עייף ועצוב, ובקושי יצא קול מפיו.

האשה ניסתה לדובב אותו בכדי להקל מעליו את המועקה שליוותה אותו.

היא, גילתה את ליבה בפניו וגם הוא.. קצת..

הם דיברו בינהם באופן מנומס ומאופק, היות והיו זרים זה לזה, אך בכל-זאת

היתה לאשה תחושה שהעלם מוכר לה..

הוא שהה בביתה שעות מספר, אשר בהן, היא כמעט הצליחה להתאהב בו.

היא ידעה שהוא רוצה להראות לה את הארמון שלו, אבל הוא שכח להגיד

לה את מיקומו.

והארמון היה מוקף שומרי ראש קשוחים שללא הסכמתו לא תוכל להיכנס.

וכך עברו השעות כששני אלו שלא כהרגלם מצאו את עצמם משוחחים כאילו

כבר הכירו בזמן כלשהו.

לפני שהלך הנער, הוציא מתרמילו, פרח אחד והשאיר אותו על השולחן

בכניסה לביתה.

למחרת, נודע שהנער, ההלך העני, לא היה אלא המלך בכבודו ובעצמו..

והיא- הרגישה עירומה למרות שלא התפשטה, והתקשתה להבין את מטרת

ביקורו של המלך.

הרגישה מתוסכלת על שלא גילה את עצמו למרות שהיו שניהם לבד.

אמנם, לכבוד היה לה ביקורו, אבל אם היתה יודעת, שהוא, הוא המלך,

היתה מקבלת אותו יותר יפה.

היתה מתכוננת לבואו ומכינה את מיטב המאכלים והמשקאות והיתה

בעיקר - מכבדת אותו יותר !!!