כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    סקארלט

    מאמר - הנעור

    10 תגובות   יום ראשון, 25/10/09, 11:28

    עמליה זנד / ה נ ע ו רמאת יעלה אורן זלאיט  "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה  הרי זה מתחייב בנפשו "                                                                                             (פרקי אבות ג ה)             בתערוכה בבית הראשונים, מוצגת סדרה של 10 עבודות חדשות של האמנית עמליה זנד. העבר של האמנית כמודל לציירים ופסלים, מקעקעת, ציירת מיומנת של הגוף האנושי, נוכח כאן, אך הולך הלאה. האמנית פועלת מתוך זיקה לתולדות האמנות וציורי גוף האדם ומראה את האנושי מזווית עתידנית המצביעה גם על ההווה שאנו חיים בו, עם זהויות קרועות, מצולקות, מדממות ומאתגרות.  בתערוכת היחיד של עמליה זנד במוזאון ישראל 1991, הציגה את  "גן עדן  2" תוך שימוש במוטיבים צמחיים: עיסוק בתפוח, בפירות, בעלה התאנה ואורנמנטיקה של צמחים/ חבלים, המובאים דרך העולם של משחקי ילדים . בתערוכה הנוכחית, 'ה נ ע ו ר', עוסקת האמנית בישות האנושית.הישות  בוחרת לצאת למסע מטאמורפוזי מתוך (*)"דעת" .  בדומה למלאך שנפל, או לאדם השב לגן העדן אחרי הקטסטרופה. 'ה נ ע ו ר',  ביצירתה של האמנית, הוא אדם ראשון בעידן אפוקליפטי, אדם הפועל על גופו, פוצע את גופו, מנתח, עוקר/ קורע את עורו, מטיל בגופו מום, (**) מל את  כנפיו. גוף עבודות מבשר, מעין מבוא מחודש לעיסוק של האמנית בתכנים אילו .         ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- (*)קפקא / מחברות האוקטבו: "...הדעת היא זו אף זו, גם מדרגה לחיי הנצח וגם מכשול בדרך לשם. אם לאחר שתזכה בדעת, תרצה להגיע לחיי נצח- ולא יתכן שלא תרצה, שהרי הדעת היא הרצון הזה- יהיה עליך להרוס את עצמך, המכשול, כדי לבנות את המדרגה, כלומר ההריסה. מכאן שהגרוש מגן-עדן לא היה פעולה, אלא התרחשות". (**)מילה, תרתי משמע: מילת הכנפיים, היא ברית פרטית עם הרוח, אולי גם ברית אפשרית בין בני האדם "הפוצעים" זה את זה תדיר, אך מסתירים את פצעיהם ובמובן ה"דעת" - מעץ הדעת: היכולת להבחין בין טוב לרע, קשורה לרוחי, כלומר במנותק מנפש של הפרט הנושאת את התשוקות והדחיות.  החזרה לגן העדן:  בראשית , נשם אלוהים לתוך האדם ונתן לו חיים. "כנפיו" באו במגע תמידי, בלתי אמצעי עם הרוח, חיו ברוח. אחר כך, הרוח הופכת לחוויה פנימית אידיבידואלית. המערכת הריתמית (לב ראות דם),  קוצבת את כניסת הרוח: בשאיפה- אנו מכניסים את העולם פנימה (גם את הקוסמי, האלוהי).  בנשיפה- העולם נהדף מאיתנו. בנשימה, מתקיים הפוטנציאל לחוות את האלוהות ובין שאיפה לנשיפה – הבשר נעור / שם יש אדם.   כתוצאה מחטא "הדעת", אדם מושלך מגן עדן, מנותק מהיותו אחד עם הגן, עם האלוהות, עם האפשרות לחוות את הרוח באופן ישיר. בהיותו מושלך, אדם מרוויח את החופש שלו, את היותו אינדבידואל, הוא מוותר על כנפי המלאך כדי להיות "אני". המסע הארוך אל החופש מתחיל בפיתוי ובגזרת גרוש. אל גן העדן אפשר לחזור רק מבחירה ומתוך תודעה מלאה, "זה מתחייב בנפשו".הנשמה היא א-מינית, היא מכילה את היסוד הזכרי והנקבי. בירידתה לאדמה, מוותרת הנשמה על שלמותה, לובשת מיניות ומזדהה עימה. הישות שנשמה את הרוח האלוהית ונישאה עליה, מפנימה את הרוח ומנכסת אותה. היא מוותרת על כנפיה, נושאת את עצמה ברוחה האינדיבידואלית. הכנפיים שהיו חפשיות ברוח, כמו  מופנמות, מתהפכות להיות עור פנימי הממשיך לבוא במגע עם האוויר, עם הרוח. הכנפיים העקורות הופכות לאיבר פנימי- ריאות.          מוטיב הנעור  בעבודות: 'הנעור' הוא ישות אנושית, אדם המציב שאלה לגבי זהותו. הוא מסב את גוו למבט של הצופה - מסרב לו, אבל יחד עם זאת, חושף אליו את צלקותיו. מסרב להיות אובייקט אך כך הוא חשוף יותר למבט שרואה את מה שהוא עצמו לעולם לא יוכל לראות, אלא דרך עיני המתבונן. עיניו של  הצופה נודדות אל הגב המצולק: מהתפרים שסוגרים על השכמות, אל המקום בו היו אולי פעם כנפיים ונעקרו. משם, אל הראש המגולח והמנותח. בירידה לאדמה,  חווית הגוף האינדיבידואלי מתעצמת. אדם מעצב את גופו במחיר הכנפיים, במחיר הכאב. הוא האדון הבורא את גופו, בוחר לצייר על גופו סימנים מתעתעים.  ראשו מגולח ומנותח –אולי הכנפיים נעקרו גם ממחשבותיו, אולי הוא חיבר מחדש את האונות זו לזו.  הוא משוחרר ממעשה הבריאה המקורי.        'היא', דמות שאי אפשר שלא לאהוב אותה, אבל אי אפשר לחבק אותה. אינה ילדה ואינה אישה.  ניצבת שם בראשה הגדול, מיניותה ניצנית, אך ראשה כבר יודע, 'היא' שייכת לעולם שאחרי. התמימות מסומנת, אבל שייכת לעידן הראש הגדול, כמו בובות הבראץ, רק בלי הסכריניות. חזה רק החל לצמוח, מרכז גופה לעיתים גלוי, לעיתים מכוסה למחצה, מעורטל בקומבינזון, או בשמלה נוצתית. המערכת הריתמית חשופה (החזה, הלב והראות).  היא אינה מעוררת רחמים או אמפטיה, 'היא' אינה קורבן. 'היא' תולדה של הקטסטרופה או שהיא היא הקטסטרופה,  אובייקט תשוקה כמו גם ניצולה. כמו חווה ברגע הראשון, 'היא' מודעת לעירום שלה באופן מעורפל. יש לה יכולת מאגית, 'היא' כמוהו, כמו אדם, באותה מידה חשופה. עם הראש הגדול, כפי שמופיעה בציור על הבד, 'היא' יכולה להיות מבוגרת שגופה נשאר צעיר, אידאל שימור הגוף הצעיר כמודל מעוות של נשיות בשלה. המבט  נע בין זוג פטמות לזוג עיניים. את גבה לא ניתן לראות. הפצע שלה אולי במקום אחר, פנימי. המערכת הריתמית קרועה: הראות נפרדות מהלב, הדם לא פוגש נכון את הנשימה, מערכת המין מנותקת, דיסוציאציה של כוחות הנפש. 'היא' יודעת, אבל איננו יודעים מה, ידיעה זו מטילה אימה.   בהדפסי המחשב הקטנים – סימנים מדממים לפני "התפירה" , הדפסי זירוקס מעוותי צבעים. הצבע שרואים הוא "לא האמת", מה כן אמיתי? הכאב הוא אמיתי אבל אי אפשר לצייר אותו, אפשר לצייר איתו, עם הסובסטנס- עם האתר של הכאב, איתו יש אפשרות לחוות מפגש.האמנית  כמקעקעת:  הציורים שחורים ירקרקים, כמו מתוך פלטה של קעקועים. כמו בקעקוע גם  בציור: כדברי  האמנית : "אותה יד בוטחת בשניהם, אותה יד שמחלקת הכל ליש עור ואין עור ובשר וקליפה ופצע" . בציור,  המחוות (ג'סטות), מהירות. משטח הציור מסומן לעד בצלקות של צבע וחריטה. מצע הציור: דופלקס  או בד. הצבע לא נספג, הוא מונח. על הבד הוא מרחף – מחווה מיומנת כמו אבחת חרב. כמו נגיעה ראשונית במחט המקעקעת. משטח הציור, כמו העור, נושא את המסר, את הידע. האמנית  מציירת צלקות, סימן בגוף של הקרבת הכנפיים. הישויות שלה עקורות כנפיים, מנותחות ראש. מה הוכנס, מה יצא מהגוף המצולק? יש צלקות מדממות ממקום עקירת הכנפיים ויש צלקות מצוירות להפליא של הקעקוע. הפצע מצוייר, תרתי משמע, האמנית  מציירת פצע, פוצעת כדי לצייר.זה, הנותן את גופו, כהד של טיקסיות עתיקה/ מחודשת, מתמסר למחט של המקעקעת, המסמנת ופוצעת אותו. חודרת ומבקיעה את הקליפה העורית שלו. חודרת את הגבול הפיזי המתחם את הפרט. מעשה פציעה מודע. מפגש רגעי, אינטימי וכואב אשר אותותיו מעורים בעורו  לעד. פצע פרטי שנבחר להיות מוטבע כסימן קבוע מוחדר לעור, עשוי לשאת בתוכו את זכרון כאב הפצע הראשון. זהות חדשה נבחרת, נולדת בכאב. הציור כמו הקעקוע, הופך לפצע, תוך כדי הנסיון לבטאו, הוא מעמיק ויש "לתפור"  אותו, גם כנושא וגם כציור שניתן להתבונן בו.    האמנית פוצעת את העור, הופכת את הפצע לאמנות - זאת הזירה בה "הטוב" ו"הרע" נפגשים ל-מעשה, מעשה האמנות. הטוב הוא כואב, הרע הוא יפה.האם זו צלקת "אמיתית", או קעקוע בצורת  צלקת ? האם הצלקת היא ציור? או, האם הציור הוא צלקת? כדי להסיר את ה"ציור" יש לקלף את העור, תמיד תיוותר צלקת. המסומן בציור, בגוף, מוטבע  כדימוי  של כאב.הפצע חורג ממקומו הפיזי ונודד לזירת שאיפותיו המנוגדות לכאורה של האדם: להיות חופשי. ביחד עם השאיפה לחזור להיות אחד עם גן העדן. אי אפשר יותר לחשוב אותו, אפשר רק לבקש החלמה או רגע של הרפיה מהכאב, רגע של גן עדן עלי אדמות.הפצע של עקירת הכנפיים – מהדהד עם הפצע של הנפילה מגן העדן. האדם הוא הבריאה ובה בעת הוא פצע  הבריאה, הפצע הראשון. האדם החוזר לגן העדן, נעור אל זכרון הכאב של הפצע הראשון  מבעד לחקוק בעורו.    גן עדן שאחרי:  אל גן העדן של אחרי, חוזר אדם מצולק ומסומן. 'הנעור', עושה סימנים בגוף כדי לזכור, מתעורר מהעור, זוכר מהעור. הוא , 'הנעור,  יכול להפוך כנפיים לריאות, יכול להינשא ע"י רוח העצמי, להפוך את המינים. גופו משמש בתפקיד נוסף: ההיסטוריה שהאנושות נושאת בדם, בנסתר, נרשמת אצלו בעור. הוא נושא בעורו את הידע, את המסר. הגוף הפך נשא לביוגראפיה פרטית, חד פעמית.  אך ה"חד פעמי" עלול להיות גם מפלצתי (נחשי), עקר, כי אין דומה לו, מנודה, כמו המינוטאור. הנחש נבלע לתוך ישותו. הפצע יוצא אל העור, אל האור, אל השמש, אל המבט של האחר, כדי לברוא אפשרות לתת באחר אמון. זה אותו מקום בעל פוטנציאל של ברית אפשרית בין בני אדם .מכאן אפשר לראות,  כפי ש"היא" רואה. המבט שלה מחליף את מגע הרוח בכנפיים, מורגש  בצלקות ואולי גם חודר פנימה, דרך הריאות עד הדם.  האם אנחנו הצופים, ננכס לעצמינו את הפצע? האם נחשוב על הפצע כעל שלנו, או נוכל להתפנות, ולו לרגע, מעצמינו ולהפוך לאותה "שמש המבט המרפא". להפוך את "נשק"  המבט לכלי מרפא – שם הפצע של האחר, אני רואה אותו. מול מילת הכנפיים, למול את ערלת הלב, להחזיר את המערכת הריתמית לסדרה, לאפשר מבט שאינו בוחל, שאינו שופט.הישות, ספק מלאך ספק אדם, מבקשת מבט שיוכל להכיל אותה שיוכל לרפא אותה. אולי זה גן עדן .יעלה אורן זלאיט פברואר 2008  "ההזדמנות והאפשרות לברוא בגשמי הוא הנכונות לוותר על המושלם אפריורי ולשכלל את היצירה במהלך החיים.משחק של שלמות ופגימות. האם המלאך המצולק, הנדחק אל הגשמי, פגום? או אולי ניתנת לו הזדמנות פז, מתוך הפצע, ללמוד על תעופה מסוג אחר? תעופה מתוך כח הרצון, מתוך האמונה, מתוך המודעות / הראש הגדול.  אין צורך יותר בגוף חזק / גברי בשביל לעוף וגם אין ממש צורך בכנפיים. אולי כל העניין הוא להגדיל ראש, ללמוד לעוף ממקומות חדשים".   (עמליה זנד)     רשימת העבודות המופיעות במאמר : הנעור – פוליאור על דופלקס, גודל גליון
  • עבודת מחשב הדפס זירוקס - A4
  • עבודת מחשב הדפס זירוקס - A4
  • הנעור – פוליאור על דופלקס , גודל גליון
  • הדפס זירוקס - A4 (עיבוד מחשב לציור)
  • צילום של קעקוע, מעשה ידי האמנית
  • הנעור - פוליאור על דופלקס, גודל גליון
  •  מקורות:רודולף שטיינר הרצאות של ד"ר ישעיהו בן אהרון – על הפצעפרנץ קפקא – "מחברות האוקטבו"שיחות עם האמנית עריכת טכסט – מרינה מימון אבירם
    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/12/09 02:05:

      מקור המאמר ליקוטי מוהר"ן חלק א' מאמר נ"ב

      המאמר קצת ארוך ומפאת חשיבותו סיכמו ר"נ מברסלב בקצרה.

      להלן:

      הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְכוּ'
      דַּע שֶׁעִקַּר הַבִּיטּוּל, שֶׁאָדָם מְבַטֵּל יֵשׁוּתוֹ וְנַעֲשֶׂה אַיִן, וְנִכְלָל בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
      אֵין זֶה אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת

      וְהַהִתְבּוֹדְדוּת צָרִיךְ מָקוֹם וּזְמַן מְיֻחָד, שֶׁלּא יְבַלְבְּלוּ אוֹתוֹ הַמּוֹנְעִים
      וְהַזְּמַן הוּא בַּלַּילָה, הַיְנוּ הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה, שֶׁאָז הַכּל יְשֵׁנִים
      וְהַמָּקוֹם הוּא בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, וְלא בְּדֶרֶךְ הָרַבִּים, שֶׁלּא יַפְסִיקֶנּוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים
      אֶלָּא דַּיְקָא בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין רַבִּים הוֹלְכִים שָׁם
      שָׁם יֵלֵךְ וְיִתְבּוֹדֵד
      וְהַיְנוּ וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי
      וְאָז יָכוֹל לְפַנּוֹת לִבּוֹ מִכּל וָכל, וְיָכוֹל לָבוֹא לְבִּיטּוּל כָּל הַיֵּשׁוּת
      וְהַיְנוּ וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה
      וְאָז כְּשֶׁנִּתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי, אֲזַי הוּא נִכְלָל בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
      וְאָז הוּא בָּא לִבְחִינַת מְחֻיָּב
      כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת
      וְכָל הַדְּבָרִים הֵם אֶפְשַׁר הַמְּצִיאוּת
      וּכְשֶׁנִּתְבַּטֵּל וְנִכְלָל בְּאַחְדוּתוֹ
      אֲזַי הוּא יוֹצֵא מִבְּחִינַת אֶפְשָׁר, וְנִכְלָל בַּמְחֻיָּב

      וְזֶה בְּחִינַת: הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ

       

       

       

       

       

        4/12/09 00:46:


      התפלאתי לראות שהבאת מקורות לתפיסה הפרשנית של הנעור בלילה.

      אבל לא הבאת את המקור העיקרי למקורות הללו. האם זה לא הוזכר שם.

      המקור הוא רבי נחמן מברסלב.

      המאמר הזה הוא אחד העיקריים בשיטתו.

      וזו גם הסיבה שחסידי ברסלב עושים את "ההתבודדות".

        5/11/09 20:16:

      בוביק תקשרי אני אסביר לך איך מסדרים את זה, זה לא בעיה בכלל.

      בעיקרון תעשי קונטרול a

      תבחרי משפחת גופנים, עדיף אחד ידידותי כמו טיימס ניו רומן, או אריאל

      תבחרי גודל , רצוי 3.

      תפשקי מחדש

      ותעשי שמירה.

       

      צטט: עמלמול הדובה הגדולה 2009-10-25 11:54:02


      http://www.flickr.com/photos/amalmul/2249322100/" title="תמונה 051 by hadubahagdola, on Flickr">http://farm3.static.flickr.com/2073/2249322100_8e0afcb634_b.jpg" width="704" height="1024" alt="תמונה 051">

       

       


      http://farm3.static.flickr.com/2504/4042405320_7cd80ce815_o.jpg

      גם זה וחבריו

        26/10/09 22:09:


      אני בסימן משפחתי, פגשתי היום את נעם אוי איזה יצור מיוחד וקסום,עברתי אצל טרודל ואני מנסה להתקשר אליך וטלפונך לא זמין באופן עקבי

      ולמה התכוונת ב !!!!?

        26/10/09 13:30:

       

       

                                   !  !  !

        25/10/09 13:27:


      כמה נעים במרחק הזמן שנמתח וכאילו מצד שני מתכווץ כרגע ל"על זמן" כי עבודותיך עמלמול הן על זמניות ,

      לקרוא משהו ממה שאת חווית בתוך התהליך הזה , אני הרווחתי אחלה סטאג' וובלי להתכוון מראש גם חברה ברמות העמוקות והיומיומיות גם כן. ובכל זאת לא ממש דיברנו על מה עשה לך התהליך..ואם תרמתי במשהו להחזרת האמון שלך כיוצרת כצירת אני מסירה בפניך את הכובע שאני לא חובשת בענווה   - הרווחתי והעולם גם כן - את זה העולם עוד יראה....

       

       


      שתינו לא טכנאיות טקסטים משוכללות ,אז עד שנלמד איך בדיוק מעלים פה תמונות ומאמרים כראוי ,הנה לינק לאתר פליקר ולסדרת "הנעור".

       

      העבודה הביוגרפית עם יעלה החלה בזריקת כפפה וירטואלית שלה למרחב הסייבר..מזמינה אנשים לעבור אימון ביוגרפי.. ואני כדייגת הזדמנויות מיומנת זיהיתי מיד שיש כאן הזדמנות ללמוד משהו חשוב..

      במהלך שנה נפגשנו בנאמנות ועברתי תהליך של סריקה ביוגרפית שבסופו חזרתי להאמין בעצמי כאמן יוצר. חזרתי ליצור. חזרתי לצייר. ראיתי שלמעשה כל תקופת ה"אי יצירה" שלי הייתה מלאה יצירה וציור.. רק עניין של הגדרה.

      וכך נוצרה התערוכה. במפגשים שבהם הבנו יחד את "קשר המחט" של הקעקוע והתפרים המסמנים צלקות , הכנפיים הקצוצות והמעברים ממלאך לבן אנוש ברגעי ההתבגרות המיניים, היכולת להיות ער בלילה עם כל הסימבוליקה הכבדה של היותך ער בלילה האפל...

      ולבסוף ,הנכונות להציג בחלל צנוע, אלטרנטיבי למחצה...בבית הראשונים בפרדס חנה.חלל קטן שהחזיק יפה מבחר מצומצם של עבודות בבחירה מוקפדת של יעלה שאצרה את התערוכה. אולי לראשונה הבנתי שעבודת האוצרות חשובה לאמן לא פחות מלצופה ושלמעשה עין חיצונית וחקרנית של אוצר מסננת ,ממינת, מארגנת ..כל מה שאני כאמן לא יכולתי לעשות..מליון דברים נכנסו להקשר..השפה האינטואיטיבית הפכה ל"הגיונית"..במקום שבו אני עפתי יעלה קירקעה וההפך..

      היה מרתק.

      תודות 


      <a href="http://www.flickr.com/photos/amalmul/2249322100/" title="תמונה 051 by hadubahagdola, on Flickr"><img src="http://farm3.static.flickr.com/2073/2249322100_8e0afcb634_b.jpg" width="704" height="1024" alt="תמונה 051" /></a>
        25/10/09 11:30:


      כשלוני הטכנולוגי מתבטא בכך שהמאמר המעוצב בקפידה עם צילומי עבודות בגוף המאמר אליהם מתיחס הכתוב ומבהירות את תוכנו עלה  כרצף טכטואלי מחורב מבחינה גראפית

      אבל התוכן הוא התוכן ואני מקווה שעמליה תעלה תמונות לצפיה..

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל