עמליה זנד / ה נ ע ו רמאת יעלה אורן זלאיט "הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו " (פרקי אבות ג ה) בתערוכה בבית הראשונים, מוצגת סדרה של 10 עבודות חדשות של האמנית עמליה זנד. העבר של האמנית כמודל לציירים ופסלים, מקעקעת, ציירת מיומנת של הגוף האנושי, נוכח כאן, אך הולך הלאה. האמנית פועלת מתוך זיקה לתולדות האמנות וציורי גוף האדם ומראה את האנושי מזווית עתידנית המצביעה גם על ההווה שאנו חיים בו, עם זהויות קרועות, מצולקות, מדממות ומאתגרות. בתערוכת היחיד של עמליה זנד במוזאון ישראל 1991, הציגה את "גן עדן 2" תוך שימוש במוטיבים צמחיים: עיסוק בתפוח, בפירות, בעלה התאנה ואורנמנטיקה של צמחים/ חבלים, המובאים דרך העולם של משחקי ילדים . בתערוכה הנוכחית, 'ה נ ע ו ר', עוסקת האמנית בישות האנושית.הישות בוחרת לצאת למסע מטאמורפוזי מתוך (*)"דעת" . בדומה למלאך שנפל, או לאדם השב לגן העדן אחרי הקטסטרופה. 'ה נ ע ו ר', ביצירתה של האמנית, הוא אדם ראשון בעידן אפוקליפטי, אדם הפועל על גופו, פוצע את גופו, מנתח, עוקר/ קורע את עורו, מטיל בגופו מום, (**) מל את כנפיו. גוף עבודות מבשר, מעין מבוא מחודש לעיסוק של האמנית בתכנים אילו . ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- (*)קפקא / מחברות האוקטבו: "...הדעת היא זו אף זו, גם מדרגה לחיי הנצח וגם מכשול בדרך לשם. אם לאחר שתזכה בדעת, תרצה להגיע לחיי נצח- ולא יתכן שלא תרצה, שהרי הדעת היא הרצון הזה- יהיה עליך להרוס את עצמך, המכשול, כדי לבנות את המדרגה, כלומר ההריסה. מכאן שהגרוש מגן-עדן לא היה פעולה, אלא התרחשות". (**)מילה, תרתי משמע: מילת הכנפיים, היא ברית פרטית עם הרוח, אולי גם ברית אפשרית בין בני האדם "הפוצעים" זה את זה תדיר, אך מסתירים את פצעיהם ובמובן ה"דעת" - מעץ הדעת: היכולת להבחין בין טוב לרע, קשורה לרוחי, כלומר במנותק מנפש של הפרט הנושאת את התשוקות והדחיות. החזרה לגן העדן: בראשית , נשם אלוהים לתוך האדם ונתן לו חיים. "כנפיו" באו במגע תמידי, בלתי אמצעי עם הרוח, חיו ברוח. אחר כך, הרוח הופכת לחוויה פנימית אידיבידואלית. המערכת הריתמית (לב ראות דם), קוצבת את כניסת הרוח: בשאיפה- אנו מכניסים את העולם פנימה (גם את הקוסמי, האלוהי). בנשיפה- העולם נהדף מאיתנו. בנשימה, מתקיים הפוטנציאל לחוות את האלוהות ובין שאיפה לנשיפה – הבשר נעור / שם יש אדם. כתוצאה מחטא "הדעת", אדם מושלך מגן עדן, מנותק מהיותו אחד עם הגן, עם האלוהות, עם האפשרות לחוות את הרוח באופן ישיר. בהיותו מושלך, אדם מרוויח את החופש שלו, את היותו אינדבידואל, הוא מוותר על כנפי המלאך כדי להיות "אני". המסע הארוך אל החופש מתחיל בפיתוי ובגזרת גרוש. אל גן העדן אפשר לחזור רק מבחירה ומתוך תודעה מלאה, "זה מתחייב בנפשו".הנשמה היא א-מינית, היא מכילה את היסוד הזכרי והנקבי. בירידתה לאדמה, מוותרת הנשמה על שלמותה, לובשת מיניות ומזדהה עימה. הישות שנשמה את הרוח האלוהית ונישאה עליה, מפנימה את הרוח ומנכסת אותה. היא מוותרת על כנפיה, נושאת את עצמה ברוחה האינדיבידואלית. הכנפיים שהיו חפשיות ברוח, כמו מופנמות, מתהפכות להיות עור פנימי הממשיך לבוא במגע עם האוויר, עם הרוח. הכנפיים העקורות הופכות לאיבר פנימי- ריאות. מוטיב הנעור בעבודות: 'הנעור' הוא ישות אנושית, אדם המציב שאלה לגבי זהותו. הוא מסב את גוו למבט של הצופה - מסרב לו, אבל יחד עם זאת, חושף אליו את צלקותיו. מסרב להיות אובייקט אך כך הוא חשוף יותר למבט שרואה את מה שהוא עצמו לעולם לא יוכל לראות, אלא דרך עיני המתבונן. עיניו של הצופה נודדות אל הגב המצולק: מהתפרים שסוגרים על השכמות, אל המקום בו היו אולי פעם כנפיים ונעקרו. משם, אל הראש המגולח והמנותח. בירידה לאדמה, חווית הגוף האינדיבידואלי מתעצמת. אדם מעצב את גופו במחיר הכנפיים, במחיר הכאב. הוא האדון הבורא את גופו, בוחר לצייר על גופו סימנים מתעתעים. ראשו מגולח ומנותח –אולי הכנפיים נעקרו גם ממחשבותיו, אולי הוא חיבר מחדש את האונות זו לזו. הוא משוחרר ממעשה הבריאה המקורי. 'היא', דמות שאי אפשר שלא לאהוב אותה, אבל אי אפשר לחבק אותה. אינה ילדה ואינה אישה. ניצבת שם בראשה הגדול, מיניותה ניצנית, אך ראשה כבר יודע, 'היא' שייכת לעולם שאחרי. התמימות מסומנת, אבל שייכת לעידן הראש הגדול, כמו בובות הבראץ, רק בלי הסכריניות. חזה רק החל לצמוח, מרכז גופה לעיתים גלוי, לעיתים מכוסה למחצה, מעורטל בקומבינזון, או בשמלה נוצתית. המערכת הריתמית חשופה (החזה, הלב והראות). היא אינה מעוררת רחמים או אמפטיה, 'היא' אינה קורבן. 'היא' תולדה של הקטסטרופה או שהיא היא הקטסטרופה, אובייקט תשוקה כמו גם ניצולה. כמו חווה ברגע הראשון, 'היא' מודעת לעירום שלה באופן מעורפל. יש לה יכולת מאגית, 'היא' כמוהו, כמו אדם, באותה מידה חשופה. עם הראש הגדול, כפי שמופיעה בציור על הבד, 'היא' יכולה להיות מבוגרת שגופה נשאר צעיר, אידאל שימור הגוף הצעיר כמודל מעוות של נשיות בשלה. המבט נע בין זוג פטמות לזוג עיניים. את גבה לא ניתן לראות. הפצע שלה אולי במקום אחר, פנימי. המערכת הריתמית קרועה: הראות נפרדות מהלב, הדם לא פוגש נכון את הנשימה, מערכת המין מנותקת, דיסוציאציה של כוחות הנפש. 'היא' יודעת, אבל איננו יודעים מה, ידיעה זו מטילה אימה. בהדפסי המחשב הקטנים – סימנים מדממים לפני "התפירה" , הדפסי זירוקס מעוותי צבעים. הצבע שרואים הוא "לא האמת", מה כן אמיתי? הכאב הוא אמיתי אבל אי אפשר לצייר אותו, אפשר לצייר איתו, עם הסובסטנס- עם האתר של הכאב, איתו יש אפשרות לחוות מפגש.האמנית כמקעקעת: הציורים שחורים ירקרקים, כמו מתוך פלטה של קעקועים. כמו בקעקוע גם בציור: כדברי האמנית : "אותה יד בוטחת בשניהם, אותה יד שמחלקת הכל ליש עור ואין עור ובשר וקליפה ופצע" . בציור, המחוות (ג'סטות), מהירות. משטח הציור מסומן לעד בצלקות של צבע וחריטה. מצע הציור: דופלקס או בד. הצבע לא נספג, הוא מונח. על הבד הוא מרחף – מחווה מיומנת כמו אבחת חרב. כמו נגיעה ראשונית במחט המקעקעת. משטח הציור, כמו העור, נושא את המסר, את הידע. האמנית מציירת צלקות, סימן בגוף של הקרבת הכנפיים. הישויות שלה עקורות כנפיים, מנותחות ראש. מה הוכנס, מה יצא מהגוף המצולק? יש צלקות מדממות ממקום עקירת הכנפיים ויש צלקות מצוירות להפליא של הקעקוע. הפצע מצוייר, תרתי משמע, האמנית מציירת פצע, פוצעת כדי לצייר.זה, הנותן את גופו, כהד של טיקסיות עתיקה/ מחודשת, מתמסר למחט של המקעקעת, המסמנת ופוצעת אותו. חודרת ומבקיעה את הקליפה העורית שלו. חודרת את הגבול הפיזי המתחם את הפרט. מעשה פציעה מודע. מפגש רגעי, אינטימי וכואב אשר אותותיו מעורים בעורו לעד. פצע פרטי שנבחר להיות מוטבע כסימן קבוע מוחדר לעור, עשוי לשאת בתוכו את זכרון כאב הפצע הראשון. זהות חדשה נבחרת, נולדת בכאב. הציור כמו הקעקוע, הופך לפצע, תוך כדי הנסיון לבטאו, הוא מעמיק ויש "לתפור" אותו, גם כנושא וגם כציור שניתן להתבונן בו. האמנית פוצעת את העור, הופכת את הפצע לאמנות - זאת הזירה בה "הטוב" ו"הרע" נפגשים ל-מעשה, מעשה האמנות. הטוב הוא כואב, הרע הוא יפה.האם זו צלקת "אמיתית", או קעקוע בצורת צלקת ? האם הצלקת היא ציור? או, האם הציור הוא צלקת? כדי להסיר את ה"ציור" יש לקלף את העור, תמיד תיוותר צלקת. המסומן בציור, בגוף, מוטבע כדימוי של כאב.הפצע חורג ממקומו הפיזי ונודד לזירת שאיפותיו המנוגדות לכאורה של האדם: להיות חופשי. ביחד עם השאיפה לחזור להיות אחד עם גן העדן. אי אפשר יותר לחשוב אותו, אפשר רק לבקש החלמה או רגע של הרפיה מהכאב, רגע של גן עדן עלי אדמות.הפצע של עקירת הכנפיים – מהדהד עם הפצע של הנפילה מגן העדן. האדם הוא הבריאה ובה בעת הוא פצע הבריאה, הפצע הראשון. האדם החוזר לגן העדן, נעור אל זכרון הכאב של הפצע הראשון מבעד לחקוק בעורו. גן עדן שאחרי: אל גן העדן של אחרי, חוזר אדם מצולק ומסומן. 'הנעור', עושה סימנים בגוף כדי לזכור, מתעורר מהעור, זוכר מהעור. הוא , 'הנעור, יכול להפוך כנפיים לריאות, יכול להינשא ע"י רוח העצמי, להפוך את המינים. גופו משמש בתפקיד נוסף: ההיסטוריה שהאנושות נושאת בדם, בנסתר, נרשמת אצלו בעור. הוא נושא בעורו את הידע, את המסר. הגוף הפך נשא לביוגראפיה פרטית, חד פעמית. אך ה"חד פעמי" עלול להיות גם מפלצתי (נחשי), עקר, כי אין דומה לו, מנודה, כמו המינוטאור. הנחש נבלע לתוך ישותו. הפצע יוצא אל העור, אל האור, אל השמש, אל המבט של האחר, כדי לברוא אפשרות לתת באחר אמון. זה אותו מקום בעל פוטנציאל של ברית אפשרית בין בני אדם .מכאן אפשר לראות, כפי ש"היא" רואה. המבט שלה מחליף את מגע הרוח בכנפיים, מורגש בצלקות ואולי גם חודר פנימה, דרך הריאות עד הדם. האם אנחנו הצופים, ננכס לעצמינו את הפצע? האם נחשוב על הפצע כעל שלנו, או נוכל להתפנות, ולו לרגע, מעצמינו ולהפוך לאותה "שמש המבט המרפא". להפוך את "נשק" המבט לכלי מרפא – שם הפצע של האחר, אני רואה אותו. מול מילת הכנפיים, למול את ערלת הלב, להחזיר את המערכת הריתמית לסדרה, לאפשר מבט שאינו בוחל, שאינו שופט.הישות, ספק מלאך ספק אדם, מבקשת מבט שיוכל להכיל אותה שיוכל לרפא אותה. אולי זה גן עדן .יעלה אורן זלאיט פברואר 2008 "ההזדמנות והאפשרות לברוא בגשמי הוא הנכונות לוותר על המושלם אפריורי ולשכלל את היצירה במהלך החיים.משחק של שלמות ופגימות. האם המלאך המצולק, הנדחק אל הגשמי, פגום? או אולי ניתנת לו הזדמנות פז, מתוך הפצע, ללמוד על תעופה מסוג אחר? תעופה מתוך כח הרצון, מתוך האמונה, מתוך המודעות / הראש הגדול. אין צורך יותר בגוף חזק / גברי בשביל לעוף וגם אין ממש צורך בכנפיים. אולי כל העניין הוא להגדיל ראש, ללמוד לעוף ממקומות חדשים". (עמליה זנד) רשימת העבודות המופיעות במאמר : הנעור – פוליאור על דופלקס, גודל גליון |