הכל כל כך מכוער.

שלבי התריס הצהובים הדהויים. אריחי אמבט בצבע ירוק חולני. הספה שדניס שרט עד שמבצבץ שלד המסגרת. בחלון חוטי טלפון משתרבבים מעמודים. מדרכות מתפוררות. הפרשות עצים. המקרר ריק.

בארון כל השמלות מכוערות. לעבודה אני לובשת רק חליפה גברית שחורה אחת. אני מצמידה את השער אל הראש. מהדקת אותו חזק בגומייה מתוחה. רוכבת במסלול קבוע. לא יוצאת מהקווים. אינספור שעות אחר כך אני מפזרת את השיער ונצמדת מרוטה וחסרת צורה לבגדי הבית.

זה לא יוכל להמשיך עוד הרבה זמן. מתישהו יגיע סוף השבוע. מתישהו אצטרך לצאת.

עד אז אני מגיפה תריסים. מדליקה אורות קטנים. אם יש צורך אני מזמינה יפני. הצורה יפה בעיני. החושך היחסי לא מנחם אותי. גם לא הצבע הכתום של האורות, מקלות האכילה או דניס המגרגר ללא סיבה.

אני מוותרת. שוכבת על המיטה מבלי להסיר את כיסוי הטורקיז שמכאיב לי בעיניים גם כשהן עצומות. מבעד לתריסים העיר. צפצופי מכוניות. עבודות דרכים. צואת כלבים. גינות קמלות. פחי זבל ירוקים ועצומים, עמוסי אשפה.

צחנה חודרת מבעד לשלבי התריסים הצהובים, חולפת על פני המקרר והספה ודניס. ממלאת את החדר. סובבת אותי באד לח. מכרבלת. בתוכה אני מבינה שדבר לא ישתנה. תמיד יהיה מכוער ורועש ובלתי נסבל ואני לעולם לא אהיה מסוגלת לקום וללכת. אשאר מכורבלת על כיסוי המיטה, ומה שמדאיג אותי באמת זה שאני לא מצליחה לדאוג. רק רוצה לעצום עיניים. רק להצליח לקום שוב בסוף הלילה. להישאר בתנועה. אסור לקפוא.

לע"פ