******

 "את לא בכושר" – הוא אמר לי, בזמן שניסיתי להסדיר את הנשימה.

כן, כן, התברכתי במערכת עיכול שלא מסוגלת לצבור שומנים. וכך הרשיתי לעצמי במשך שלושים שנה לשתות, לעשן, לאכול ולהתבטל כאוות נפשי. עד לאותו לילה שבו הבנתי שהפדלאות המתקדמת שלי כבר גובלת בקטטוניה מהסוג המביש. וכך מצאתי את עצמי לראשונה בחיי בחדר כושר.

 אין לי בעיה עם המכשירים המאיימים, בעיקר כי אני לא עולה עליהם. יש לי בעיה קשה עם כל המתנשפים והמתנשמים למיניהם, אבל הבעיה נפתרת באמצעות התרחקות דתית כמעט מאיזור האימונים. גם על פילאטיס מיטות, יוגה כיסאות ובטן/מתיחות/ישבן/חבל-שגם-אין-משהו-לתקן-את-הפרצוף-שלך ויתרתי מראש. אני בסדר גמור עם להתקלח במקלחות הציבוריות אם אני בדרך לעבודה, וגם אין לי בעיה להזיע שלוש פעמים בשבוע בזמן שיעור ספינינג. זה אפילו גורם לי להרגיש טוב.  אז למה לקלקל לי את כל החוויה?

 *******

 יצאנו מהשיעור, שי ואני. היה זה יום שישי נעים ויפה, לא חם מדי, לא קר מדי, שנינו גאים בעצמנו ואחד בשני ששוב הצלחנו לגרור את עצמנו לשיעור ועוד לסיים אותו בלי ליפול מהאופניים. "קפה?" שאל שי. "ומאפה!" עניתי בחדווה.

נאלמתי דום. הסתכלתי מסביבי, עשיתי ספירת מלאי: שרירנים – יש; מלצרים – יש; יותר מדי כוסיות – יש; שייק חלבונים ומאפה ללא סוכר – יש. אוקי, הבהלתי את עצמי, את עדיין בתל אביב.