עכשיו אני סלבריקה. יושב לי כמו איזה טווס מובטל מול המסך וכל שנייה מרפרש את הדף של YNET שפירסם את הפוסט האחרון בבלוג. אמנם ערכו את הפוסט כיאה לטור, מה לעשות בכל זאת מדובר בעיתון רציני. אם זה לא מספיק שהודעתי לכולם קבל עם ועדה שאני יוצא לפנסיה, אפילו שלא היו עדים לידי, אז עכשיו גם כל המדינה יודעת. ת'אמת? אם למדתי משהו בחיים, זה שאנשים תמיד נורא אוהבים לקרוא ולכתוב על זוגיות - זה תמיד מככב, ושאם אתה טוען את הסוללות של המצלמה הפוך במטען זה יכול לעשות ריח בניחוח של שרוף עד כדי ג'חנון שהתאבן.

הייתי שם בתחתית של העמוד הראשי סופשבוע שלם. קצת זזתי מדי פעם אבל במעטפת של הקובייה שעוסקת ביחסים. מתחילים מלמטה, ככה זה. העורכת ואנוכי דיסכסנו קלות איך להציג את עצמי, כאילו אם לפרסם את השם האמיתי, שם שהיא תמציא בעבורי או כזה ששמור במערכת, ואם כן או לא לשים קוביות על הפנים כי לא הייתי טייס אף פעם. בסוף סגרנו על השם האמיתי וכך זה התפרסם. מה יש?! שיכירו אותי, נעים מאוד עמית ואני קצת צנוע. דווקא יצא נחמד לדעתי עם כל הפוזה של הפרסומות ליד, והכתבות המקבילות בעמוד יחד עם השם שלי מתנוסס בגאון בלמעלה של הכתבה עם כל מיני ציטוטים מהצד. אחר כך התחילו לטפטף הטוקבקים.

צפיתי בטוקבקים מהצד. כל טוקבק זה בעם דיון, ובתוך אשכול של כל דיון יש גם תגובות. עכשיו כשאתה סלבריקה אתה תמיד חוטף אש, טוב לכל דבר מוצמד תג מחיר. אחזתי בחוזקה את העכבר שלי, ולא באמת נתתי לו לקפוץ פנימה אל התופת. הטוקבים מתחילים להפיח חיים בדיונים סוערים, ובאיזשהו שלב כאילו ממש נלחמים אחד בשני. כמובן שלא לוקח הרבה זמן עד שאף אחד לא נשאר חייב, וכולם חייבים להגיד ת'מילה האחרונה. התגובות זורמות לכיוונים שונים ומשונים וגם לא כולם חסו עליי, המחיר המחיר.  

"עליתי לאוויר" בצהריי שישי, זה היה לי ברור שעד שבת בבוקר אני סלבריקה מטורף. אני עוד לא מחליף מנעולים בבית, אני רוב הזמן בבית גם ככה, ואם פתאום יבואו מהטלויזיה אני חייב להיות בהיכון לא? אז אתמול בילינו בפארק אני והיורש שלי, ביחד עם שטרודל והבן המתוק שלה. בהזדמנות הזו הגיע הזמן להציג את שטרודל בבלוג. שטרודל היא ידידת נפש מאוד טובה שלי, וזה לא בדיוק אפלטוני בינינו, כן תרימו גבה, לפעמים אני דווקא כן מנשק אותה בלחי אבל אל תגלו. שטרודל תגידי שלום את מפורסמת עכשיו. אמנם לא כמוני זה ברור, אבל רק קצת.

בפארק, תוך כדי הפעלה משולבת של שני זאטוטים, אמרתי לה שאני לא מבין איך אף אחד לא פונה אליי ומבקש חתימה. גם בכלל אם אתה סלבריקה אז תמיד מצפצפים לך ברמזור, תמיד יש פפראצי שרודפים אחריך, ובמסעדה תמיד יש את הליחשושים האלה "וואי, אני מכיר אותו מאיפשהו", כשחזרנו כולנו הביתה לא היו מעריצות בחנייה, וגם לא מעריצים. פתחתי במהירות את דלת הכניסה של הלובי בבניין כדי לראות אם אני מדביק איזה פפראצי לקיר - אפילו לפח זה לא הזיז באמת.

לא נורא היום בטוח משהו יקרה. יום ראשון, אנשים בטוח יזהו אותי, ובטוח בקפה של חדר הכושר הקופאית תחייך אליי ותפרגן איזה משהו. וואלה כלום. לא מסוגל להסביר את זה? חזרתי היום הביתה מהחדר כושר, סופר את כל הטוקבקים שוב ובטוח שתיכף איזה עיתונאי יתקשר, אז זהו שלא. אפילו אמא שלי לא צלצלה וגם מבלייזר לא צלצלו לשאול אם אני רוצה לחדש את המנוי. אני לא מתייאש, מי שרוצה אני הולך להתחיל לחלק חתימות במרפסת בקרוב, רק תתאמו מראש, שלא יהיה מחנק מרוב מעריצים.

אפילו סלבריקה לא נותנים להיות פה כמו שצריך. אגב שטרודל, אתמול שחתכת כאן ירקות על הקרש ואחרי זה שטפת אותו כייאה לפולנייה, לתדהמתי גיליתי היום שעדיין כמה גלעיני עגבנייה נשארו דבוקים אליו חרף השטיפה. ואת מחשיבה עצמך פולנייה בלאדי? הקרש התבאס עליי, אבל אמרתי לו שאין לי כוח אליו עכשיו. ואולי מאוחר בלילה אני אחטא אותו עם אקונומיקה ומדביר חרקים. אתם רואים כמה אני בלתי נסבל?

וחוץ מזה זה לא נכון, בכלל אין לי שגעון גדלות, רק הפרעת אישיות נרחבת. מה אתם רוצים לינק? עזבו סתם פאדיחות, גם ככה לא נעים לי מהשכנים אחרי שכל המעריצות פרצו לחדר המדרגות עם ניירות מכתבים ומדי פעם מתחננות לכוס מים. אה, מה שנשאר עכשיו זה לקפל כביסה ולראות עוד פרק של דובוני אכפת-לי.

עמית