יום די מצויין. הגעתי מוקדם לעבודה, הספקתי כל מה שרציתי. כולם מחייכים אלי, אפילו הבוס הזעוף. מציעים לצאת יחד להפסקת צהריים, להפגש בערב למשהו, סרט או הרצאה מעניינת. הכל זורם ונעים.

בבוקר היה משהו לא נעים עם הבן. בניגוד לתמיד לא סחבתי את זה איתי כל היום. השתחררתי די מהר, תוך הרגשה שאני לא צריכה יותר לקחת על עצמי אחריות היכן שהוא טועה, הוא כבר ילד גדול, עשרים ומשהו.

אני תמיד רוצה לקצר לו תהליכים, להדריך אותו, שלא יעשה את הטעויות שאני עשיתי כשהייתי בגילו, אבל כנראה שהוא צריך ללמוד בעצמו, ולפעמים בדרך הקשה.

לא קל לי בתור אמא לראות זאת, אבל כנראה שזו דרכו של העולם.

עדיין מסתובבות החששות שהוא יהיה כמוני, ושאני אהיה כמו אימי. דוגמה למחשבות מיותרות שממש תוקעות.

אימי זו אימי, אני זו אני, וכל אחד מילדיי הוא מה שהוא.

נותר לי רק לתת לו לעשות את הטעויות שלו ולתת לו את ההרגשה הבטוחה שאעמוד לצידו תמיד.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אני חושבת שאני בשלה להכיר אנשים חדשים, נרשמתי אתמול לאתר הכרויות..

יש לי נסיון בשיחות הטלפון הראשונות האלה והחלטתי שהפעם אסיים שיחות בהן הצד השני שואל אם היו לי קשרים מאז שהתגרשתי.

מילא זה, אם אני עונה שכן, מגיעה השאלה הדבילית הבאה: "ולמה זה נגמר?"

אז זהו. לא עוד שאלות כאלה. מי שישאל - מייד ובאורח פלא האינטרקום יזמזם או שסתם הטורקי יגלוש, והשיחה תגיע אל קיצה.

חברות הציעו לי תשובות מבודחות כמוצא.

אני מתנגדת לאילתורים האלה, מפני שהבעייה לא בתשובות. הבעיה מתחילה לפני כן, בשאלות.

אני תוהה למה מישהו זר לחלוטין, שלא מכיר אותי ואני לא מכירה אותו, מעז לשאול שאלות אישיות וחטטניות כאלה, ועוד מצפה לתשובה.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------

הבית ריק ואני מלאת אנרגיות, אלך לשאוב אבק.

אין לי תוכניות להערב וזה בסדר גמור. אולי יותר מאוחר אצא להליכה, ואכנס למיטה מוקדם עם ספר טוב.