ולפעמים יש את הרגעים האלה שאני מביטה קדימה, אחורה ולצדדים ולא רואה אף אחד.

אני לא לבד. כמעט בכל רגע נתון אם ארצה אוכל למצוא מישהו להיות איתו, אנשים שאני מחבבת ומחבבים אותי.

אני יוצאת, אני מבלה, נהנית, יש לי עם מי ומול מי לחלוק את חיי.

אני אוהבת את העבודה שלי, על כל תחלואיה, אהבת נפש.

לא פספסתי את ההזדמנות להיות אמא, לא פספסתי את ההזדמנות להינשא, בחרתי להתגרש.

ומאז עברו כל כך הרבה שנים, לפעמים זה בלתי נתפס. לא חלמתי שכך זה יסתדר (או לא יסתדר) לא חלמתי שאשן כל כך הרבה לילות לבד. לא העלתי בדעתי שכל כך מעט גברים יגרמו ללב שלי להחסיר פעימה.

מעט מאוד ימים בתוך השנים הרבות האלו היו ימים שבהם לא היתה אופציה. תמיד יש אופציה, תמיד יש "מתעניינים".

זה לא הם, זו אני שזכיתי מהחיים במתנות אחרות רק לא במתנה הזו, שנראית לי המתנה היפה מכולן - היכולת להתאהב הרבה פעמים. 

הרבה יותר מדי ימים מחיי אני לא כמהה אל, לא מתגעגעת אל ולא רוצה לישון עם... בתוך כל השנים הארוכות הללו זה קרה לי בדיוק פעמיים.

והיום זה יום כזה, אחרי שאמרתי כן עכשיו כמה ימים למישהו כי החלטתי שאני צריכה לפתוח את הלב, להגיד כן, לתת הזדמנות גם כשזה לא בדיוק בדיוק כמו שאני רוצה שהלב שלי ירגיש מסתבר ששוב זה לא יקרה.

שוב ושוב ושוב.

זה לא היה האיש בשבילי, וזה אפילו היה איש מסוכן וכן, כמה טוב שגיליתי מוקדם ובכל זאת...

אז הנה אני שוב מסתכלת קדימה, אחורה, ולצדדים ולא רואה אף אחד, רק מדבר, ולא מצליחה לדמיין שיום אחד זה ישתנה ומרגישה שכמו לחלב ודאי גם ללב שלי יש בסופו של דבר תאריך תפוגה והוא מרגיש קרוב מתמיד.