במרכז התרבות והפנאי שבמרכז רחובות הוצגה לאחרונה עבודה מעניינת שתפסה את תשומת ליבי. באופן מוזר הוצגה העבודה בחלל משני לחלל המרכזי, בו התחוללה תערוכה קבוצתית באותה העת. במרכז החלל הקטן והריק, על איזו שידה שנראתה כאילו אספו אותה מהמשרד הסמוך, עמדו מכשיר וידאו וטלוויזיה מרצדת. על מסך הטלוויזיה נראו צילומי חוץ מיושנים ממצלמת וידאו אנלוגית, של אחד מפרבריה של תל אביב אי שם בשנות השמונים. הצילומים נעשו באחיזה ידנית של המצלמה וכל סצינה צולמה בשוט אחד. הסרט כלל סצנות שונות של ילדים מתנהלים ביום יום, מצולמים ממרחק, כאילו צולמו בהיחבא, כאשר חלקם חזרו והופיעו שוב. 

 בחולצות תכלת וילקוטים נראו חבורה של ארבעה ילדים כבני תשע או עשר הולכים על המדרכה בשעת צהריים. בשוט אחר נראו שניים מהם יושבים על טריבונה של המגרש השכונתי וממתינים לתורם להשתתף במשחק הכדורגל ששיחקו ילדים אחרים. די מהר הבחנתי בחזרתו של ילד אחד שקט ולא בולט שהופיע בכל סצנה ושוט. דבר זה גרם לי להתמקד ולהתבונן באותו הילד בתוך המערך השלם של ההתרחשויות שחזרו על עצמן, זאת, על אף כלליותם וריחוקם של הצילומים.  

ניגשתי אל הדף המודפס התלוי בכניסה.

העבודה, ללא שם ובעילום שם, נתרמה לזמן מוגבל על פי בקשת הגלריה, על ידי פלוני שקיבל לידיו את הסרט בדואר. 

בגיל שלושים ושש נשלח אליו תיעוד ממושך ועקבי של השנה התשיעית לחייו על ידי צלם תיעודי שפעל בארץ באותן שנים. יצויין שהצלם מבקש להימנע מפרסום שמו (מסיבות הקשורות בחוק). במכתב שצירף לסרט, כפי שמתואר בדף המודפס, כתב הצלם לילד שהתבגר: "לפני 27 שנים בחרתי בך באופן אקראי לצורך פרויקט ניסיוני של תיעוד חייך במשך שנה שלמה, 1982, וגילוי המסמך בפניך כיום".