| כמה טוב היה, לו יכולתי לכתוב על כל הדברים הנפלאים הסובבים אותנו, על אהבה,אחווה, שלום, רעות, ילדים, יחסים ומה שביניהם.
הייתי בכיף כותב על מה שאני רואה, על יפי הטבע ועל זרימת החיים, על התרגשויות, על ריגושים, על אישה יפה, או על זקן מרתק, יכולתי בקלות ובהנאה לכתוב על פלירטוט, חיוך, נשיקה או על גלעד שליט.
אבל לצערי, שם אני נמצא ומשם אני כותב.
אני שונא את זה שאני מוצא עצמי שונא יותר ויותר,
שונא את קוצר הרוח והזעם, שגורם לי להגיב בגסות, בבוטות, למרות שיכולתי אחרת.
מתעב את זה שהמרירות תקועה, באיזה מקום שברגיל היה שם טעם אחר.
שונא את חוסר הסובלנות שפיתחתי, שונא את שכבות ההגנה שעלי.
שונא את מערכת המשפט, שנאה תהומית רושפת, את הרוע, האכזריות, חוסר הצדק, העוולות, חוסר ניקיון הכפיים, היהירות, משוא הפנים והאפליה.
שונא את זה שבשעות לא שעות, אני מוצא עצמי בתחנות משטרה, בניסיונות מוצלחים יותר או פחות, לשחרר חברים, או אפילו אנשים שאני לא מכיר, שפשעם מסתכם בכך, שהם נמצאים בהליך גירושין.
שונא את המבט, היחס, האטימות והלקוניות, של חוקרי וחוקרות האלימות במשפחה, המתורגלים ומתוכנתים לרמוס את הבאים לפתחם, בכמויות הולכות וגדלות משנה לשנה.
שונא את המבט המבועת, את ריח הפחד, את הנואשות והתלות בי כשאני מכווץ מהבכי, של אותם גברים.
שונא את קוצר היד שלי, לעזור, לחלץ, לנחם.
מתעב אנשים המשתמשים בקלישאות ופוטרים אותך בהן, "אין עשן בלי אש" " ילדים צריכים לגדול אצל האימא" או " מה הבעיה תקים משפחה חדשה", כשהם בטוחים שהם אומרים, את הדבר החכם והנכון ביותר.
סולד מפמיניסטיות שמונעות מתאוות בצע, או סתם משנאת גברים ועצמן.
שונא את זה שאני כותב על הנושא הזה
כנראה שיכולתי לשאת את משקל השנאה הזאת נעוצה בעובדה שאני בן מזל מאזניים וכשמונח משקלה העצום של השנאה הזאת על המאזניים, מאזני האהבה שנאה שלי, מוטה המשקל בקלות ללא כל קושי, לצד הכבד יותר.
יש בי אהבה והיא מנצחת!
|