"שועלים! מאיר, שועלים!" דויד רץ מהחלון ונעמד מול מאיר, מסתיר לו את הטלוויזיה.

"על מה אתה מדבר?" מאיר שאב לגרונו לגימה מפחית הבירה שבידו, מנסה להמשיך לראות את המתרחש על המסך מבין רגליו של שותפו הנרגש.

"בוא תסתכל בחלון, שועלים! בחיי, שששועלים!" הצביע דויד החוצה. מאיר נתן מבט חטוף בדויד, הוא לא נראה מתבדח. הוא הניח לבירה, נתן מבט אחרון במרקע וקם אל החלון, זורק מבט מעוצבן על שותפו. הוא הצמיד את ראשו אל הזכוכית, ובחן את הרחוב הלילי שנגלה אליו.

הרחוב היה ריק לחלוטין. אף נפש חיה. רק הכביש השומם העובר בסמוך לדירתם, שהואר במעומעם על-ידי פנס הרחוב הכתום.

"לא יודע מאיפה עולים לך השטויות האלו לראש, תאמין לי." התרגז מאיר. הוא הזיז את דויד הצידה והתיישב שוב, מגביר את עוצמת הקול בטלוויזיה.

"מה?! אבל..." דויד ניגש בחזרה לחלון. כלום. הרחוב היה שומם. לא שועל ולא חצי שועל. דבר לא היה שם. בניינים, כביש וזהו. דויד פנה מהחלון וחזר אל כיסא הנדנדה שלו. הוא סובב אותו אל עבר החלון, התיישב ובהה החוצה אל הרחוב. הוא היה בטוח שהוא ראה שועלים. שועלים ממש, לא סתם. הם היו מוחשיים עבורו בדיוק כמו מאיר הדבוק לכורסת העור שלו, שרואה את משחק הכדורסל בטלוויזיה.

דויד התנדנד בכיסא הנדנדה שלו מעלה ומטה במונוטוניות חסרת מנוחה. מציץ שוב ושוב בחשדנות לעבר הכביש הריק, שנחשף מהחלון בכל פעם שהתנדנד מעלה.

אדם בודד, לבוש שכמיית גשם שחורה שכיסתה את כל גופו, הופיע מבעד לחלונו של דויד. הוא צעד במדרכה ממול אוחז במטאטא כביש רחב בידו. כשהגיע מתחת לפנס הרחוב החל לטאטא את העלים במדרכה, מקבץ אותם לכדי ערימה חסרת צורה מוגדרת.

דויד משך בכתפיו בחוסר עניין והסתובב אל מאיר, השקוע בטלוויזיה.  "מאיר! באמת שהיו שם שועלים, איזה שניים כאלו ענקיים."

מאיר לא שבר את מבטו מהמסך. הוא לא קנה את הסיפור המצוץ הזה. שועלים?! פה? בדרום תל-אביב בארבע בבוקר? נו, באמת!

"אני אומר לך מאיר, הם היו שועלים-שועלים. ממש. לא איזה סתם כלבים גדולים." המשיך דויד בגרסתו.

"באיזה צבע הם היו השועלים האלו שלך? אה?" נשבר לבסוף מאיר.

"צהוב כזה עם כתום, ועם הזנב השעיר העבה הזה בדיוק כמו המחזיק מפתחות של חיים המוסכניק."

 "מה אתה אומר, נראה לי שאלו היו שועלים אורגינל, השועלים האלו שלך" גיחך מאיר.

"כן, כן בחיי."

"נו, קלע כבר! יא אפס!" נשמעה לפתע צעקה מגרונו של מאיר. דויד נרתע ממנה מעט, ולראשונה התבונן בטלוויזיה בסקרנות מסויגת. "כמה - כמה?"

 "אהה!" הרים מאיר את ידו בתנועת ביטול "החארות של הלייקרס שוב מובילים"

לא היה טעם להתנגד. מחשבותיו של דויד לא היו במתרחש בתוך המרקע. הוא חזר להביט בחלון, מנדנד קלות את כיסאו מעלה-מטה.  בחוץ, לא השתנה דבר. הרחוב נותר שומם כשהיה, ואפילו מנקה הרחובות נעלם מהעין. דויד כמעט שקל לנסות לשוב ולצפות במשחק, כשנדמה היה לו שהוא שומע קול נמוך ועמום מתחת לקולו המתלהם של שדרן הספורט מהטלוויזיה.

הקול העמום הלך והתגבר בהדרגה, ונראה היה כאילו מקור הרחש המוזר מתקרב אליהם. היה זה קול מוזר למדי, שהוציא את דויד לגמרי משלוותו הרעועה. בתחילה זה נשמע כמקצב תופים המבשר בחגיגיות על הגעתו של שבט אפריקאי מבני הזולו לאזור גוש-דן, אולם לאחר כמה רגעים, הצליח דויד לזהות את הרעש ההולך ומתעצם. היה זה רק צליל הפח המקפץ שהשמיעה מריצתו הריקה והמקרטעת של מנקה הרחובות, שצעד על הבלטות המתנדנדות במדרכה ממול.

דויד נשם לרווחה, זו מריצה. זו בסך הכל מריצה. ובכל זאת לא היה מופתע כלל אם בכל זאת היה חולף שבט אפריקאי במחולות וריקודים מחוץ לחלונו.מנקה הרחובות חזר אל המדרכה שממולם. הוא צעד עם מריצתו בצורה מצחיקה – חצי מדדה, חצי מקפץ. כשהגיע שוב אל פנס הרחוב הכתום, הוא עצר. הניח את המריצה שלו והחל לאסוף את ערימת העלים שהשאיר קודם מאחור. לאחר שסיים, חזר לאחוז בידיות המריצה, והתפנה להמשיך ולצעוד משם הלאה, אבל לאחר כמה צעדים בלבד הוא נעצר. כאילו הרגיש שיש זוג עיניים שצופות בו, הוא סובב את ראשו לעבר החלון של דויד ומאיר.

מבעד לשכמיה הכהה התגלה ראשו של מנקה הרחובות -  אלה היו פנים של שועל! שועל אמיתי. ולא סתם שועל, אלא שועל מחייך.

דויד חדל מנדנוד הכיסא ובהה כמשותק בחלון. הוא החל להניע את שפתיו וללחוש שוב ושוב את שמו של מאיר בפחד הולך וגובר.  "מאיר. מאיר. מאיר."

אבל מאיר כלל לא שמע את לחישתו בתוך סימפוניית הצלילים של שחקנים מתרוצצים, שדרנים מקשקשים וקהל נלהב.

"אתה לא תאמין מאיר, אתה לא תאמין." מילמל דויד ובהה כמהופנט בשועל המחייך שהנהן אליו בחביבות ואף נופף לעברו לשלום. נדהם, החזיר לו דויד נפנוף שלום משלו, כמעט רובוטי. מנקה-הרחובות השועלי הסתובב בחזרה אל מריצתו ושב לצעוד במעלה הרחוב כאילו לא אירע דבר. דויד המשיך לנפנף ולבהות במחזה ההזוי, ורק הלמות לבו המהירות העידו על עצם היותו ער.

נפנופיו הבלתי פוסקים משכו את תשומת ליבו של מאיר והוא התיר את עיניו מן המרקע מתבונן בדויד בסקרנות. הפעם אמיתית."למי אמרת שלום בארבע בבוקר, אה? לאחד מהחברים המג'נונים שלך?" אמר מאיר וקם מכורסתו אל עבר החלון.

מנקה הרחובות צעד הלאה מהם. מקרטע עם מריצתו על הבלטות הישנות, מפיק צלילים עמומים-משונים."מה? אתה מכיר את ההוא, המנקה רחובות?" פנה מאיר אל שותפו הקפוא בכסאו, מחכה לשמוע האם ייתכן שיש מישהו בעיר שדויד מכיר והוא לא.

"אההה… לא, לא ממש." השיב לו דויד בהיסח הדעת. עיניו עדיין עקבו אחר מנקה הרחובות.

"אז מה אמרת לו שלום?"

דויד קם בפתאומיות אל מאיר. שפתיו קיפצצו בפניו החיוורות "הוא אמר לי! מאיר, אני אומר לך זה היה שועל! שועל אמיתי!"

מאיר כבר לא עמד בזה יותר. מילא סתם לדמיין שועלים באמצע תל-אביב, אבל בני-אדם רגילים שהפכו לשועלים? זה כבר היה יותר מידי. "וואלה! איזה שועל בראש שלך עוד פעם? התחלת להתחרפן לי?! זה היה המנקה רחובות!"

"היו לו פנים של שועל, מאיר. של שועל! עם שפם ואוזניים גדולות צהובות!". צייר לו דויד באוויר את מה שראה.

 "נדפקה לך הקופסה בחיי. אין פה שועלים! אין! אנחנו באמצע תל-אביב. צא מזה כבר!" הוא תפס את דויד בחולצתו וניער אותו בחוזקה, כאילו מנסה להוציא ממנו את ההזיה תוך כדי ניעור.

 נביחות רמות נשמעו לפתע מהבניין ממול. הם גרמו למאיר לעצור מהניעור ולשחרר את חולצתו של דויד. היה זה הכלב מהבניין ממול שנבח בפראות שוב ושוב. הפעם השניים נצמדו יחד אל החלון. צללית שחורה עם מטאטא בידה, יצאה מדלת הכניסה של הבניין ממול וצעדה לכיוון החנייה האחורית שלו.

מאיר הבחין בכך, ובלי להסס לרגע פתח מיד את החלון וצעק: "הלו! מה אתה עושה שם, אתה?!"הצללית קפאה במקומה וכעבור כמה רגעים של עמידה במקום, חזרה צעד לאחור. היא השעינה את המטאטא שלה לנגד קיר הבניין והתקדמה לכיוון דירתם של מאיר ודויד.

"אההה... מאיר! בחייאת מאיר, עזוב אותך. זה לא נראה לי רעיון טוב בכלל." נסוג דויד לאחור, כמה צעדים בטוחים.

"אינעל דינאק! מי זה שם?" צעק מאיר מתעלם מאזהרותיו.

הצללית צעדה הישר לכיוונם, מתקרבת אל אורו של פנס הרחוב. דויד ומאיר עקבו אחריה בדריכות, לא מסירים את מבטם ממנה. הצללית נכנסה אל תוך אלומת האור של הפנס הכתום ובכך היה ניתן לראות את פניה. היה זה שועל, שועל מחייך, שהנהן בראשו בנימוס אל דויד ומאיר, ואף חייך. "הלו!" אמר השועל ונופף בידו לשלום.

לרגע אחד, בהה מאיר כלא מאמין במחזה אשר נגלה לעיניו. הוא סובב את ראשו אל דויד נועץ בו את עיניו, מחכה ממנו להסבר. אבל דויד רק משך בכתפיו בחוסר אונים ונסוג עוד צעד לאחור, אל החדר המוגן. מאיר עמד להתפוצץ. מה לעזאזל קורה פה? הוא הוציא את ראשו מהחלון וצעק: "תגיד לי יא שועל, מה הקטע שלך פה באמצע הלילה? אה?"

השועל מעט נעלב מן הטון הבוטה כלפיו, כיחכח קלות בגרונו והשיב בנימוס: "אניחנו ראק עובדין פה מהעירייה, אדונין טובין." התנצל במבטא כבד.

"מהעירייה?!" נענע מאיר את ראשו "אז מה אתם משגעים אנשים בארבע בבוקר? תחזרו לאיפה שבאתם יא כלבים מסריחים!" קולו הזועם של מאיר מילא את הרחוב השקט.

השועל הניד באצבעו "לא כלבין. שועלין. אניחנו שועלין טובין." וחייך חיוך קטן ומתנצל.

"טפו! קוסאמק!" ירק מאיר אל עבר השועל "אפילו שועלים המדינה הזו התחילה לייבא. יאללה! כל העובדים הזרים, כולכם אותו זבל. גונבים את הפרנסה. תחזרו לאיפה שבאתם יא חארות!" מאיר הרים את ידו לעבר השועל בתנועת 'תחפף' וסגר את החלון בעוצמה אל מול מבטו ההמום של דויד.

מאיר צעד לכיוון כורסתו, זועף ומסנן קללות. ואילו דויד המשיך להביט בשועל שעתה חיוכו נמוג והוא החל צועד במעלה הרחוב ממלמל גם הוא בזעם בשפה זרה שאותה דויד לא הכיר, למזלו.

"זהו. עכשיו הם הלכו. אתה מבסוט?" פנה אליו מאיר בעודו מתמזג שוב עם כורסתו. דויד הנהן בראשו באיטיות. "אז עכשיו אל תשגע אותי ותן לראות את המשחק בשקט. אי אפשר אפילו לראות משחק בעיר הזאת". הוא לגם שוב מהבירה שלו, מגביר שוב את עוצמת הקול בשלט.

דויד התיישב בכיסא הנדנדה לא מסיר את עיניו ממאיר, מביט בו בהערצה. הוא סילק את השועל המאיים, לגמרי לבדו.

"אני אומר לך, דויד" פנה אליו לפתע מאיר בעיניים אדומות מכעס "העובדים הזרים האלו, תאמין לי, צריך להעיף את כולם מהארץ. תראה איזה סוג של חארות מביאים לנו למדינה - שועלים! לך תדע מה עוד יביאו לפה." הוא לגם לגימה אחרונה מהבירה ומעך אותה בידו בכוח.

דויד חזר להתנדנד בכיסא הנדנדה, מהנהן בראשו בהסכמה מתואמת לקצב נדנוד הכיסא, מעיף את מבטו מפעם לפעם בסיפוק, אל הנוף העירוני השומם מאדם שניבט אליו מהחלון הסגור.