לא רציתי לכתוב עוד פוסט עד שהיה לי קמצוץ אופטימיות וחיוך על הפנים. החיוך קצת מקרטע אבל אופטימיות מבצבצת שם...במעמקי מחשבותיי.

אמנם את הפוסט האחרון כתבתי לפני יומיים אבל אני מרגישה כאילו כבר שבוע לא כתבתי.

הכאבים קצת מטריפים אותי ביומיים האחרונים.

אמנם הייתי עם תומר בסופ"ש וכשאני איתו כבר יותר טוב לי (לפחות רגשית אם לא פיזית)

אבל עדיין מאתגר.

ביום שבת היה במשפחתי מפגש בני דודים. מדובר על בני הדודים של אבי ואחיו - מצאצאי משפחת דנין סוכובולסקי (היה להם חלק בהקמת תל אביב ובהגרלה המפורסמת על הדיונה היה צדף עם שם המשפחה שלנו)

המפגש היה בפארק אפק, כך שמקום נוח עבורי לא ממש היה. האופציות היו עמידה, כיסאות קטנים וכואבים או לשכב על המחצלות. - אף אחת מהן לא באמת מקל על הכאבים.

לא היה לי כל כך חשק לדבר ולהסביר על התחבושות ועל הכאבים. האמת שאני לא יודעת אם היה לי חשק למשהו בכלל.

אולי לא היה לי חשק כי הייתי נורא עייפה (כשחזרנו הביתה ישנו בערך 3 שעות שנ"צ).

תסכול נוסף: המקרר שלי, לא מקרר. החלב התקלקל כבר פעמיים ומרגישים שכל שאר האוכל בדרך להתקלקל...

מאז שהחלפתי בין המקררים (בעל הבית מאחסן אצלי 2 מקררים) לחדש היה ריח נוראי של עובש או טחב ועכשיו הוא גם לא עובד.

העניין הוא, שאחרי שהעברתי פעם שעברה, באטרף, את האוכל מהמקרר הישן לחדש והזזתי את המקררים כדי להחליף בינהם, המחשבה על לעשות את זה שוב עושה לי לבכות. אין לי כח, ואני ממש עצובה מהמחשבה.

זה נראה לי לא פייר, שאני תקועה עם המלחמה במקררים והאוכל המתקלקל והפיברו'.

כל פעם שאני חייבת לעשות משהו שממש מעבר ליכולת שלי זה פשוט עושה לי לבכות.

אני מתחילה לדאוג שאני לא אוכל לעבוד, ואני כל כך רוצה...זה ממש עושה לי לבכות.

אז עכשיו לחיובי, כי אמרתי לעצמי שאני לא כותבת פוסט עד שאני מוצאת משהו חיובי לכתוב עליו:

היום הרגשתי שאני על סף דמעות וכתבתי לתומר על התסכול.

הוא שלח לי מייל חזרה שפשוט שינה לי את מצב הרוח לחלוטין.

הוא הזכיר לי את החיים שאנחנו מתכננים ביחד, והדברים שאנחנו רוצים אחד בשביל השני.

אני חושבת שרק עכשיו אני מתחילה להבין איזו השפעה חיובית אנחנו מהווים אחד לשני...

אני תוהה איך התמודדתי לפני שפגשתי אותו.

ברור שדרך ההתמודדות שלי באה ממני אבל תמיד הערכתי ונשענתי על התמיכה מהסביבה...

האפשרות לדבר על כל דבר בכל זמן איתו, ולקבל חום ואהבה, ותמיכה ועידוד...אין לי דרך להסביר כמה זה חשוב לי.

עוד כמה הצלחות מהיום : נרשמתי ל4 קורסים לסמסטר זה.. מקוה שזה יקל על הסמסטר הבא

מצאתי קבוצה לפרויקט הגמר של התואר ועשיתי את זריקת ה- B12 בטוסיק.

אפילו צעדה קטנה הצלחתי להכניס.

כפי ששמתם לב, אני אוהבת לצרף תמונות לפוסטים שלי. אני מאוד אוהבת את הודו וההודים והם תמיד מצחיקים אותי.

בתמונה, הדרך ההודית לומר "זהירות על הראש, תקרה נמוכה"