לפעמים בא לי לחיות בשוויץ , בין ההרים כמו היידי.לחיות בכפר קטן , מוקף בהרים גבוהים, שלג נערם בחוץ.חם בפנים .פגישות אקראיות ברחוב הקפוא, מפגשים בבית קפה ,על כוס שוקו ערבי שירה  והגות , סריגת צעיף , הליכה לקולנוע , צפייה בסרט חדש.ככה לחיות בשקט ולמות משעמום.

 כי פה בארץ , הכול כבר יותר מדיי!!

יותר מדיי דעות , יותר מדיי, כעסים , יותר מדיי שנאה, יותר מדיי ריבים.יותר מדי אנשים רוצים את הארץ שלי, יותר מדיי עמים מסביבי רוצים להכחידאותי , את הרעיון של מדינת ישראל עצמאית .יותר מדיי  הרוגים , ממלחמות, תאונות , מעשי טרור, מחלות.יותר מדי כאב, יותר מדי יתומים , יותר מדי מכל דבר. 

אני כבר עייפה.

עייפה מהמילים , שנכתבות ,  שנאמרות.עייפה מלקרוא  ולגלות , שנאה בכל מקום , אצבע מאשימה אשר מופנת אליי.דו"חות התנהגות ,"אבחונים  שלא קשורים למציאות".עייפה מהרדיפה , עייפה מצדקנות , הצטדקות  , מהצורך להסביר. 

אז אני יוצאת  לחופשה בת שעתיים , כי  מה לעשות , זו המציאות אין לי ארץ אחרת ואני לא מחליפה אותה באף אחת אחרת.