לבי, הגיגיי.
ליוויתי את אמי במלחמתה בסרטן,
את המטען - פרקתי כאן.
וחוץ מזה מתגנבים להם קטעים אחרים ממסע חיי.
פוסטים פופולאריים
-
i've got demoted
10/1/09 | 357 צפיות
-
שנה
1/9/08 | 400 צפיות
-
אז מה נהיה?
18/3/08 | 765 צפיות
-
זעם
28/8/08 | 787 צפיות
-
יום הולדת שמח דרלינג!
19/5/08 | 815 צפיות
-
עמלנים...
26/3/10 | 700 צפיות
פוסטים אחרונים
- ככה 10/3/12
- חופש. אז מה. 27/7/11
- התקווה בת זונה 15/7/11
- יגון 10/7/11
- ספק 2/7/11
- תיק-תק 7/6/11
בנימין
אבל עכשיו היה מאוחר, והיא מיהרה לצאת בלי להגיד לאף אחד, ממהרת ככל שיכלה, שהרי אחרי רגע אחד כבר היה לה קשה לנשום, והיא ידעה שלא לקחה איתה את המשאף, ועד שתגיע הביתה אולי תקבל התקף ואז בכלל אמא שלה לא תתן לה לצאת מהבית כל השבוע. היא ניסתה לנשום עמוק וללכת מהר ומדי כמה צעדים לרוץ, וחוזר חלילה. היא אהבה את הדרך הזו רק בבוקר: הרחוב הצדדי היה מלא בעצים בצבעים שונים, וריח התפוזים עלה מהמפעל הסמוך, אבל בלילה היה חשוך, וממעט הפנסים שדלקו בדרך כלל, דלק רק אחד. את נוכחותו הרגישה עוד בטרם ראתה. היא שמעה אותו מתנשף למולה, ממהר אליה. מה לעשות? חשבה מהר, אולי ללכת למקום אחר, אבל לא היה לאן והיא כבר ידעה בגוף להרגיש שהיא לכודה, ושאף אחד לא יעזור לה כבר. הוא שאל לאן היא הולכת, והיא אמרה שאמא מחכה לה בסוף השביל והיא ממהרת אליה, אבל הוא בא משם, וידע שאין שם אף אחד וזה רק הרגיז אותו ששיקרה. הוא הסתכל אליה במבט כועס, ואמר: "את יודעת שמי שמשקר לי משלם", והנחית את אגרופו בכל הכוח בין שדיה שרק החלו לצמוח. מכעיס איך לכל בנות המשפחה היו כבר ציצים ורק לה עוד לא. היא גם רצתה. אבל עכשיו, משהונחת האגרוף, חשבה שאולי זה יתרון, כי אז זה היה כואב אפילו יותר, והנה היא כבר לא מצליחה כל כך להתרכז בדרך ולא יודעת לאן להמשיך מפה. |
תגובות אחרונות
-
שרוןכחלון
בתגובה על רק עם אופנוע
-
ורד אוריאל
בתגובה על ככה
-
ורד א.
בתגובה על פשוש
-
עינת (ש)
בתגובה על חופש. אז מה.
-
ורד א.
בתגובה על התקווה בת זונה
-
נירה לב
בתגובה על פשושים
תגובות (6)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אגב, חשבתי שבחירת הנושא (משפט וחשבונאות) מעידה גם היא על משהו. :-)
כואב.
כואב לדעת שגם אם מילותייך הן פרי הדמיון,
ישנן נערות שחוות את המציאות הזו בשלב
הכי קריטי בחייהן.
כתבת מקסים, כהרגלך.
לא עניתי לתגובתך משום שעודני חושבת עליה, ואני שוקלת להחליף את שם הפוסט.
את משאירה את הסוף לדמיון הקורא. הוא זה שיחליט האם בדיה או אמת.
אך לא ברור מדוע זה קורה ואיך היא מתמודדת.
לי זה נקרא כקטע מסיפור. אנחנו לא מכירים אותה מספיק כדי להזדהות, קצר מדי.
יודעים שעליה להיות בבית בזמן ושהיא ממהרת וכשמוסיפים לזה את הכותרת, מבינים שיתכן וזו הזיה.
דרך להתחמק מעונש ? פחד? לא ברור.
המחשב שלי מסרב בתוקף להוסיף אייקונים, אז לא אוכל לשים את הפרצוף המסמיק, אבל המון תודה!
לא הייתי מוכנה לסוף הזה...
התענגתי על הכתיבה המושלמת עד שורת המחץ. אמא'לה.
מעריצה אותך. על אמת!!