0

בנימין

6 תגובות   יום שני, 26/10/09, 16:31


היא התבוננה בשעונה מבוהלת.  כמעט 11 בלילה, והיא הבטיחה לאמא שלה שתהיה ב- 11 בבית. היא כבר ידעה מה יקרה אם תאחר, ולכן עזבה הכל ורצה. זה לא שכל כך נהנתה במסיבה, היא לא רקדה עם אף אחד - אלי שוב רקד עם נירית, ורונן לא הסתכל עליה בכלל, ורונית בכלל לא באה אז היא ישבה לבדה כל הערב, אבל היה לה נעים ככה בצד, להקשיב למוסיקה ולתת למחשבות לחלוף בראש בלי סינון, בלי שאמא תפסיק אותה כל רגע ותקרא לה לעשות משהו, או תשאל שאלה ותחפש את התירוצים הרגילים שלה להעיף סטירה מזדמנת.

אבל עכשיו היה מאוחר, והיא מיהרה לצאת בלי להגיד לאף אחד, ממהרת ככל שיכלה, שהרי אחרי רגע אחד כבר היה לה קשה לנשום, והיא ידעה שלא לקחה איתה את המשאף, ועד שתגיע הביתה אולי תקבל התקף ואז בכלל אמא שלה לא תתן לה לצאת מהבית כל השבוע. היא ניסתה לנשום עמוק וללכת מהר ומדי כמה צעדים לרוץ, וחוזר חלילה. היא אהבה את הדרך הזו רק בבוקר: הרחוב הצדדי היה מלא בעצים בצבעים שונים, וריח התפוזים עלה מהמפעל הסמוך, אבל בלילה היה חשוך, וממעט הפנסים שדלקו בדרך כלל,  דלק רק אחד.

את נוכחותו הרגישה עוד בטרם ראתה. היא שמעה אותו מתנשף למולה, ממהר אליה. מה לעשות? חשבה מהר, אולי ללכת למקום אחר, אבל לא היה לאן והיא כבר ידעה בגוף להרגיש שהיא לכודה, ושאף אחד לא יעזור לה כבר. הוא שאל לאן היא הולכת, והיא אמרה שאמא מחכה לה בסוף השביל והיא ממהרת אליה, אבל הוא בא משם, וידע שאין שם אף אחד וזה רק הרגיז אותו ששיקרה. הוא הסתכל אליה במבט כועס, ואמר: "את יודעת שמי שמשקר לי משלם", והנחית את אגרופו בכל הכוח בין שדיה שרק החלו לצמוח. מכעיס איך לכל בנות המשפחה היו כבר ציצים ורק לה עוד לא. היא גם רצתה. אבל עכשיו, משהונחת האגרוף, חשבה שאולי זה יתרון, כי אז זה היה כואב אפילו יותר, והנה היא כבר לא מצליחה כל כך להתרכז בדרך ולא יודעת לאן להמשיך מפה.

דרג את התוכן: