זקני הקדוש הרבי ר' אברהם משה הגדול מפשוורסק

לצפייה במסך מלא

זקני הקדוש הרבי ר' אברהם משה הגדול מפשוורסק

‎21

ניו אייג' ורוחניות

48 תגובות יום שני, 26/10/09, 20:01

ב"ה

ביום שלישי, ט' חשון, חל יום ה"יארצייט" (הזיכרון) של זקיני הקדוש והנורא הרבי ר' אברהם משה הגדול (הראשון) מפשוורסק זצוקללה"ה זי"ע.

למען ידע הדור הזה תוקף גדולתו וגבורתו, ולמען ידע זרעי וזרע זרעי מי היו אבותיו הקדושים ובדרכי מי עליהם ללכת, אציג כאן קצת מהכתוב בספרי הקודש עליו.

כתב בספר "מליצי אש" (י"ב טבת): "מורינו ורבינו רבי אברהם משה ז"ל מפרשעווארסק, צדיק יסוד עולם, חסיד וקדוש, זי"ע ועל כל ישראל אמן".

ובספר "רמתים צופים" רבה (פרק י"ח, סימן א') כתב: "הצדיק הגדול רבי ר' משה מפשעווארסק זי"ע היה שמו נודע לכל העולם לבעל רוח-הקודש בגלוי, וכל העולם, אפילו אותן שלא היו חסידים, היו יראים ממנו מגודל צדקתו והרבי ר' אלימלך זי"ע נסע אליו".

עיבוד המובא בספר "תפילות דוד בן ישי - גדולת דוד" (אות י"ב) לסיפור המובא בספר "ספרן של צדיקים", מערכת ח אות ג':

"הרב הצדיק הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק, בעל נועם אלימלך, היה מגדולי הצדיקים בדורו.

אך זמן רב לפני שנתפרסם שמו ברבים, לא ידעו חבריו אם את החסידים הוא נמנה, אף כי התנהג כבר בחסידות בצנעא. ובהגיע שעתו להגלות, קשה היה עליו הדבר כקריעת ים סוף, כי לא ראה עצמו ראוי לאיצטלא זאת.

מה עשה?

הלך וקיבל עליו עול גלות, ונדד מעיר לעיר ומכפר לכפר.

וכשיצא לדרך יצא על מנת שלא לשהות בשום מקום יותר מעשרים וארבע שעות. ומכיוון שהטיל על עצמו חומרה יתירה זו, הקפיד לקיימה בכל חומר הדין, ועיר שלן בה לילה נפסלה בלינה אחת.

וכדרכו לפנים בהצנע לכת כן דרכו כעת, אלא שנתווספו עליה נדודי הדרך ייסורי הגלות. כך נדד ממקום למקום, מקלו בידו וילקוטו על שכמו, עני נודד כשאר העניים, המצויים לרוב בערי ישראל, ומצפים לשולחנם של אחרים, ואיש לא ידע מי הוא ומה מעשהו, עד אשר נתגלה והיה לרבן של ישראל.

בימים ההם נתגלגל ובא, אחרי טלטולי דרך מרובים, לעיר אחת בשעה מאוחרת בלילה.

כל היום הלך בלי הפסק, גשם קר ודק ירד מן השמים וחדר לתוך עצמותיו, והלילה ליל חושך וארוך, אחד מלילי שלהי מרחשוון הגשומים. והעיר אשר פגע בה בדרכו, ועליו ללון שם, קטנה וזרה, אין בה לא מכיר ולא מודע, ושמה פשווערסק.

הוא בא לעיר סמוך לחצות הלילה, והעיר שרויה כולה בגשם, בבוץ ובאפלה, אף נקודת אור זעירה לא תראה בה.

מעולם לא היה עוד באותו מקום, אינו יודע את הרחובות ואינו בקי בשבילי הסמטאות, וקל לו לאדם זר, שאינו רגיל בהם, להיכשל בלכתו בלילה, וליפול על כל מדרך כף רגל. אך מה יעשה?

אין הברירה בידו, והוא הולך וממשמש בו בחשך. מקלו מגיד לו אם אין לפניו מכשול בדרך, ועיניו תרות אחרי בית שאור מציץ מחלונותיו, שיכנס ויבקש רשות מאת בעליו ללון שם. לא יישאר בעיר אף יום אחד, ינוח רק הלילה, ומשיעלה עמוד השחר, יקום, ישהה שעה אחת, יתפלל שחרית, ואחרי כן ימשיך דרכו הלאה, גם אם הגשם לא יחדל.

אבל הוא מחפש לשווא, לכל פינה אשר עיניו פונות חשך ועלטה, השמים ממעל קשורים בעבים מגשימים, הארץ למטה רבוצה כביצה שחורה ורטובה, והבתים אשר עליה סגורים ומסוגרים, אין קרן אור בוקעת דרך חלונותיהם המוגפים.

הסתובב בחוץ שעה ארוכה, והגשם יורד טיפה אחר טיפה ומרטיב והולך, ואין הוא רואה בית מאיר.

התחיל מצטער, אך מיד הרגיש בצערו מעין קטרוג על ישראל, כאלו בא הוא בטרוניא עימהם, שאין ביניהם חס ושלום בית פתוח לאיש צר ומצוק. ותוך כדי מחשבה אמר בלבו:

אי אפשר לה לעיר שיהודים דרים בה, שלא יהא אחד מהם נעור בלילה ושונה, השני יקום לתקון חצות, והשלישי ישכים ויאמר פרק תהלים. ואם הם אינם מצויים בבתיהם הרי הם בודאי בבית המדרש, בבית קר ובבית המדרש חם, התנור מוסק, נר תמיד מאיר, הדלת פתוחה, וכל הרוצה להיכנס בא ונכנס.

ובחשבו ככה אמר לילך ולחפש את בית המדרש, יבוא אל בית ה' וילון הלילה.

עייף ויגע הולך הוא בחשך, ורגליו בוססות בטיט חוצות מבלי לדעת לאן הן מוליכות אותו, וכל רגע כשעה בעיניו.

ובלכתו, ראה פתאום שביב אור מנצנץ מרחוק, ושמחה באה בלבו.

הלך לאור הנר, ולא סר עיניו ממנו, עד אשר בא לחלון קטן, הקבוע בבית אחד, העומד בפני עצמו, הרחק משאר בתי העיר.

בראשונה חשב שמצא את בית המדרש, אך כאשר רצה להיכנס ומצא את הדלת סגורה, אמר אין זה בית אלוקים.

ניגש אל החלון הקטן, הזורע אור סביבו, והקיש באצבעו על הזגוגית.

מיד נשמע קול גבר מבפנים, קול רך השואל: "מי שם?

"השיב ואמר: "יהודי שבא לעיר, ואין לו פה לא קרוב ולא גואל, והוא מבקש מחסה ומגן מפני הגשם והקור".

עוד לא הספיק לגמור את דבריו, נשמע קול חריקת בריח בהסוגו לאחור, והדלת נפתחה לרוחה.

בא אל הבית פנימה, ואיש אחד קיבל אותו בסבר פנים יפות, נתן לו שלום והוא השיב לו שלום.

אחר כך שאל את האיש: "אולי אוכל ללון פה הלילה?

"ענה ואמר: "מדוע לא? מצות הכנסת אורחים, שאברהם אבינו, עליו השלום והברכה, נשתבח בה, הגיע לידי בהיסח הדעת ולא אקיימנה?

אך בטרם ישכב אדוני, יסעד לבו פת לחם וישתה כוס חמין, הלא מן הדרך אתה בא, ולבי אומר לי שלא אכלת ארוחת הערב".

כששמע האורח את דברי בעל הבית וראה את סבר פניו אמר:

"אמת נכון הדבר, כל היום לא בא אוכל אל פי, כי לא מצאתי בכל הדרך פונדק יהודי, שאוכל לטעום אצלו דבר מה. ישבתי בתענית כל היום בעל כורחי, וברוך הוא וברוך שמו, שרחם עלי והביאני לבית יהודי, הרוצה לקיים את מצות הכנסת אורחים במלואה, באכילה, שתייה, לינה".

התחיל בעל הבית לערוך את השולחן, והאורח הביט סביבו וראה שלחן גדול עומד בתוך החדר ועליו עששית דולקת. על יד הקיר עמדה מטה מוצעת, והכר והכסת אשר בה ממועכים ובלתי מסודרים, ניכר שבעליהם שכבו עליהם, וברדתם מעל המטה הניחום כמו שהם.

בין כך ובין כך ערך בעל הבית את השולחן והזמין את האורח לסעודה.

עשה האורח מה שאמר לו בעל הבית, הניח את ילקוטו, נטל ידיו, ישב ואכל כדי שובעו, וברך ברכת המזון.

משברך אמר לו בעל הבית:

"הנה המיטה, שעה קלה לפני בואו ירדתי ממשכבי, יואל כבודו לפשוט את בגדיו, יעלה על המיטה, ישכב וינוח מעמל הדרך".

לא הרהר הרבה, פשט את בגדיו העליונים ואת הנעלים, נטל ידיו וקרא קריאת שמע שעל המטה, עלה ושכב, ולא עברו רגעים מספר, ונפלה עליו תרדמה ויישן.

אחר הדברים האלה, נכנס בעל הבית לחדר השני, הוציא ספר מארון הספרים, חזר וישב על יד השולחן, פתח את הספר ועיין בו.

התחיל קורא בספר והדברים לא נתיישבו על דעתו, קרא כאדם הקורא בספר מתוך אונס, כי מימיו לא היה רגיל לקרוא בשעה זו בספרי עיון.

אך לאט לאט תפש את דברי המחבר הקדושים, ירד לסוף דעתו, ונפשו התרחקה מעולם ההרגלים והלכה שבי אחרי הרעיונות, הבוקעים ועולים מתוך האותיות הזעירות.

כך ישב שקוע בספר ונתבשמה דעתו עליו, נהנה מדברי המחבר כאלו נתונים הם מסיני, ושכח עולם ומלואו. באותה שעה שמע נחרתו של האורח, והתעורר כמו מחלום.

אז קם, סגר את הספר, והתחיל לומר תהלים בעל פה, קולו היה ערב, וכל דבור ודבור שיצא מפיו הנעימו בזמר, והיה דומה כאלו השכינה מדברת מתוך גרונו.

המלים יוצאות בנעימה מיוחדת, והן חיות ומאירות כביום הִנתנן, אש לוהטת בהן ובנפש אומרן. קול צח וצלול משתפך בחלל, ומזמורי תהלים נשאים על גלי הנעימה בקדושה ובטהרה, וממלאים את החדר אור וחום.

נזדעזע האורח לשמע קולו של בעל הבית, שנכנס לתוך אוזניו מאליו, התעורר משנתו, פקח את עיניו וראה כי החדר מלא אור, מהר ונטל ידיו, לבש את בגדיו, ירד מן המטה, ניגש אל השולחן, עמד והקשיב, והוא כולו אחוז תימהון.

דומיה בכל הבית, לא נשמע רק קולו של בעל הבית וחיתוך דיבורו הנאה.

קסם בפיו, ומוצא שפתיו רינה, והאורח עומד בפה פעור, מביט ומאזין, רגיל הוא באמירת תהלים, כל הפרקים שגורים בפיו בטעמיהם, וכבר שמע זמירות דוד המלך מפי צדיקים וחסידים, אך אמירה כזאת לא האזינו אוזניו.

נופת תיטופנה שפתי האיש, קולו נעים ונגינתו ערבה.

ומזמורי תהלים היוצאים מפיו חן שמים להם, ודומה כאלו הם יוצאים מכינורו של דוד המלך עליו השלום.

ובעל הבית השקיע עצמו בשירי אלוקים חיים, ולא ראה ולא ידע את אשר סביבו, לבו נתון למזמורים המשיבים את נפשו.

וברדת האורח מן המיטה לא שמע את תנועותיו ופסיעותיו, ולא הרגיש כלל אם הוא עומד עליו, מאזין ומקשיב בדומיה לכל הגה היוצא מפיו.

אך לפתע פתאום החלה רוח סערה מנשבת בחוץ, תריס החלון שלא היה מוגף הסתובב על ציריו ברעש, ובעל הבית פסק את זמירותיו, וראה את האורח כשהוא עומד על יד השולחן שקוע במחשבותיו.

הסתכל בו ואמר:

"מה לך פה חביבי? הלא קור בחדר, ואתה עייף ויגע מן הדרך. תסלח לי על אשר העירותיך מן השינה באמרי פי, לך שוב אל המיטה, תשכב ותנוח ושנתך תנעם לך".

אך האורח עמד כאבן דומם, לא השיב דבר ולא זז ממקומו, כראות בעל הבית את זאת, החזיקו בידו והחזירו אל המיטה, השכיבו וכסה אותו היטב, חזר וישב על יד השולחן, פתח את הספר המונח לפניו ועיין בו.

האורח נרדם שוב בשכבו במטה החמה, כי היה עייף מאוד, ובעל הבית התחיל עוד הפעם לומר תהלים כמנהגו, כעת הנמיך את קולו, ואמר את הפסוקים בחשאי, למען לא יעורר את האורח משנתו.

אולם בשעת האמירה התלהב, וכל שהפליג בדברים, לבו נגרר אחריהם יותר ויותר, ושכח את האיש אשר עמו בבית.

נפשו אמרה שירה לא"ל חי, וקולו הלך והתגבר, הלך והתפשט, והאורח נתעורר שוב.

לא עברו רגעים מספר והוא עמד על השולחן כבראשונה, אך הפעם ראה אותו בעל הבית מיד, ורמז לו באצבעו, בלי אומר ודברים, שילך וישוב למקומו.

האורח שב אל המיטה, ובשכבו על משכבו, נדדה שנתו מעיניו.

הוא שוכב על משכבו במנוחה, עיניו עצומות, והרואה אותו יאמר שהוא ישן, אך לבו ער.

המתין בעל הבית קצת, ואחר כך חזר לומר תהלים ממקום שפסק. ואמירתו הייתה בלחש ובנעימות, והדברים נכנסו ללב האורח, השוכב בעיניים עצומות, נים ולא נים, הוזה וחולם, ונפשו מתמוגגת מרוב תענוג.

באותה שעה היה דומה לו, שקול כינור נשמע בחדר, והניגון היוצא מן הכינור פולט מזמורי תהלים, והם מרחפים ומפזזים באוויר, פקח את עיניו וראה כי איש צעיר נמצא בחדר, פניו כפני רועה, והוא נער אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי, עומד הוא סמוך לבעל הבית ומנגן בכינור, אש לבנה מלהטת ממעל לראשם, ועליה רשומים באש אדומה פרקי תהלים עם הטעמים.

בראותו את זאת נפל עליו פחד גדול, ומרוב פחד נתבלבל וקפץ מן המיטה בבהלה.

מיד נעלמה דמות הנער הרועה, ואתה נעלמה גם האש מלמעלה, ובעל הבית הביט סביבו וראה את האורח בקפצו מן המיטה.

אז לא יכול בעל הבית להתאפק, נזף בו על אשר הוא מפריע אותו בעבודתו, מפסיקו זו הפעם השלישית, ופקד עליו לילך לישון.

נבהל ומשתומם עמד האורח, נסה לדבר ולא ידע לפתוח את פיו.

כעבור רגעים מספר התאושש ואמר:

"דברים נכונים, על האורח לעשות מה שבעל הבית אומר לו, אך יאמר לי אדוני, וכי אפשר לו לאורח לישון במנוחה, כשהוא רואה את דוד המלך עומד על יד מארחו, בשעה שהוא פותח את פיו ומזמר מזמורי תהלים?"

כאשר יצאו הדברים מפי האורח נזדעזע בעל הבית ואמר בקול:

"מי אתה? אין זה כי אם "מלך" [שם כינוי לאלימלך].

אמר האורח: "ומי אתה? אין זה כי אם אברהם משה".

ותוך כדי שאלה נפלו איש על צווארי רעהו מרוב שמחה, ונתועדו זה לזה, ישבו על יד השולחן ועסקו בעניינים העומדים ברומו של עולם עד עלות השחר.

ומאותה שעה ואילך היו לידידים, ואף שהרבי ר' אלימלך היה גדול בשנים, ולא היה בן גילו של רבי אברהם משה, נזדווגו זה לזה באהבה וריעות [בתו של רבי אברהם משה נישאת לבן בנו של הרבי ר' אלימלך], וכאשר חזר הרבי ר' אלימלך לביתו, ואורו התחיל מאיר, היה רבי [אברהם] משה תלמיד חבר לבעל נועם אלימלך, ולא זזה ידו כל ימי חייו.

כן נזכה כולנו להתאבק בעפר רגלי צדיקים, ליהנות מזיוום ומאור תורתם, שהיא נאה להם ונאה לעולם, ולקיים את דברי אלהי"ם חיים, אמן כן יהי רצון, אמן ואמן".

דרג את התוכן:

תגובות (48)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

יחדיו נמתיק סוד - לימוד סודות התורה ע"פ ה"מתוק מדבש" והחסידות

פוסטים אחרונים

ארכיון