0

אני רוצה להיות אני

11 תגובות   יום שלישי, 27/10/09, 01:00

בשכונה שגדלתי בה היינו משחקים משחקים של בנים: כדורגל, כדורסל, כל מיני משחקים שכללו בעיקר כדור טניס, קיר, וחוקים אמורפיים שהשתנו ממגרש למגרש...

 

הילדים הקטנים יותר היו משווים לעצמם דמות של גיבור-על זה או אחר במהלך משחקי תופסת, בהם עברו בקלות את מהירות האור וצדו בעוז את כל ה"רעים".

 

הגדולים יותר היו משחקים בכדור ומדמיינים לעצמם שהם מראדונה הפעלולן, מג'יק ג'ונסון האקרובטי או מישל פלאטיני עם השם האלגנטי שהוסיף לו הילה לא פחות זוהרת מיכולתו על המגרש.

 

אבל היו תמיד ילדים שסירבו לקחת חלק במשחק הזהויות הזה וכשאתה אמרת "בוא נשחק, אני אהיה מייקל ג'ורדן. מי אתה רוצה להיות?" ביטלו אותך ב"אני לא רוצה להיות אף אחד. אני אני".

 

כשהייתי צעיר קינאתי בילדים האלה על בטחונם העצמי הרב שגורם לכך שהם מרוצים לחלוטין ממי שהם ולא רואים טעם בהמרה של ההוויה הנפלאה להיות הם תמורת שעה קלה של בילוי בגופו של כוכב על זה או אחר.

חשבתי שבגלל שאני אוהב כל כך לדמיין לרגע שאני מישהו אחר, משהו בי פגום.

 

כשבגרתי נזכרתי באותם ילדים וגיליתי מה עלה בגורלם של חלקם.

הגעתי למסקנה שלא בטוח שההבדל היה נעוץ בכך שהיה להם בטחון עצמי גדול משלי. אבל בטוח היה, ועדיין יש להם, הרבה פחות דמיון.

דרג את התוכן: