רמת הגולן ,הכביש מקיבוץ  גונן -לקונטרה. בזמן ההוא -הציר  לגיהינום ,לחושך בחצי היום ,לאחיזה רופפת במציאות. הראש יצא מתושבתו מרב טלטול ואת המחשבות הזעתי לחוץ כמו  חפץ מיותר על כדור פורח .   שיעור ההרוגים היה מאבן ויכולתי לעמוד ליד פסל האריה בתל חי  בלי שהשומר הזקן יבחין בין שפן למיתוס.הכול היו מבולבלים ולא שפויים ורצו פנימה אל הרעמים , אל האור המתפוצץ, אל השמיים האדומים. שריקות הסילונים  שלנו -לא שלנו- כן שלנו ליוו את הזוחלים אל גופות עשנות,פיהם פתוח בתמיהה. בטנקים השחורים עמדו אנשים לשעבר. גדם  עם שעון נזל מכבל חשמל. מעטים דידו בכיוון ההפוך.הנמכת מטוס אל גובה אדם   והטלת פצצה קורעת לב לא הפריעה להם.כבובות מונעות קפיץ הלכו, באים ממימד לא ידוע. בעיניהם נקבע מבט זכוכיתי של מי שנחשף  לחומר אסור.הם קברו באיטיות מראות דרך האישונים כדי לשבת שבעה על עצמם.מראה  זורקים ושוברים ,רציתי לומר להם ,ברם  הטקס  שלהם היה  פרטי וסגור. חיילים תורגלו לציית לפקודה,להתבייש מחבריהם,לנוע אוטומטית אחרי המפקדים באש ובמים.גם למפקדים לא הייתה ברירה.הם היו אחוזים בקשר אל חוטי לכל המלחמות והפקודות  מאז ומעולם.ג נים של מלחמה הסתלסלו בגופם בדיצה. הם נצטוו לציית לרעיונות גדולים- עיינו  באלבום- "ההולכים למות  זקופים".

 אבל אני!יכולתי לא להיכנס לתמונה  כי באתי מרצוני. הייתי אזרח.   נאמר כמו פרט  בקבוצת ציירים העומדים מול החרמון ואיש איש לציורו.לא היה מורה ויכולתי להתחפף בתואנה של בחילה .הייתי מרוויח את חיי אבל מפסיד את כבודי. כי  הציור הנכון היה ממקום שרואים את הלבן בעיניים .להיות לא מקצועי כלומר חובב לא תאם את שאיפותיי למרומים  ולברוח מהנכון  משמע  לחסל את עצמי לנצח בעיניי שלי וזאת ידעתי כמשקיף  מתמיד  אל תוכי -בקפידה פרוידיאנית.  אך גם  למות -מות אלים ,גם לכך    היה קשר לנצח.זו דילמה-ברירה בין שתי חלופות רעות. לא כמו לבט -האם ללכת  לאכול חומוס או טחינה.

בערב חזרתי שבור רוח לאחד הקיבוצים.עיניים   ירוקות ועכבריות קראו  לי מעבר לשולחן.שמיכת נוצות תפוחה ורכה כיסתה את גופי השורף.תמונה של הבעל הלוחם  חבוק עם אשתו הציצה עלי בשאלה.ערום שכבתי  מול הדילמה.פעמיים ביום אחד.