לפני זמן מה, ראיתי את הסרט שלגיה ושבעת הגמדים, מגולם ע"י שחקנים, בשר ודם.בסרט הראו כיצד זכתה האם החורגת למתנה בכך שהפכו אותה (בכישוף) מאישה בעלת מראה מפלצתי לאישה יפיפייה והעניקו לה מלך (אביה של שלגיה), ילדה (שלגייה) וממלכה. אביה של שלגיה הכניס את האם החורגת לחייו מיד לאחר שאיבד, בנסיבות טראגיות, את אשתו האהובה.האם החורגת השתמשה במשך השנים במתנה הזו בשחצנות חדורת חרדה וקנאה ובחוסר הכרת תודה על השפע והטוב שנפל בחלקה, תוך שהיא ממררת את חיי ביתה החורגת ואת חיי אביה, שהיה שבוי בתוך מערכת היחסים שנרקמה איתה ושאליה נכנס מתוך מצוקה קשה בה היה שרוי. ברבות השנים, הקיץ האב מ'תרדמת' השנים שהיה שרוי בה והחל לראות את הרוע והמפלצתיות באישה עימה חי. הוא קלט את הדברים מאוחר מידי, לאחר שהאם החורגת שלחה את שלגיה, בדרכי עורמה, אל מותה ובאופן פרדוקסאלי, הבת הורדמה כשאביה 'התעורר'. האם החורגת פעלה מתוך קנאה וחוסר יכולת לקבל את השפע ולחלוק אותו עם משפחתה ועם העולם. התחרות והקנאה ביחס ליופיה, מול כל אחת אחרת, הביא עליה בסופו של דבר את אובדנה. למרות שהייתה באמת יפה, נותרה 'מכוערת' מבפנים. שלגייה, לעומתה, הייתה מאוד יפה גם היא ואף מיוחדת יותר בזכות יופייה הפנימי. כך, שתי הדמויות הביאו פרספקטיבות שונות ליופי. כידוע, בסופו של יום היופי הפנימי ניצח.אמרתי לעצמי שכשהיופי, כמו האהבה, נובע מבפנים ונמצא בתוכנו - הוא נשאר. הוא מותיר אותנו שלווים, נינוחים ומאושרים בזכות עצמנו ומאפשר לנו חופש בחירה, תוך שהוא משחרר אותנו מציפיות (ואכזבות). |