כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים

    אני אפרסם כאן את הסיפורים שלי ומפעם לפעם גם מאמרים.

    את הסיפורים שלי גמרתי לספר.
    נותרו מאמרים. ומוסיקה שאני אוהב.

    0

    משה והולדת המונותאיזם פרויד.

    0 תגובות   יום רביעי, 28/10/09, 08:26

    משה הוא הספר האחרון שפרויד כתב. הספר מורכב משלוש מסות. ופרויד נלחם בכתיבתו זמן רב.

    את המסה הראשונה פרסם ב1937 בכתב העת אימאגו בחוברת הראשונה. בחוברת הרביעית הוסיף עוד מסה בנושא. את המסה השלישית הציגה בתו, אנה פרויד באוגוסט 1938 בפריז. מקורביו התנגדו לפרסום הספר.
      למסה הראשונה קרא "משה מצרי" הוא יודע מה הקושי לשבור מסורת של עם ומתנצל על זה בפתיחת המסה.

    פרויד קורא בספר תיגר על עיקרי הדת היהודית והדת המונותיאיסטית, אך בעקיפין הספר הוא ניעור תורתו של יונג. דחייה של התת מודע הקולקטיבי. הוא מנסה להראות כיצד נוצר מיתוס. להתחקות אחרי עובדות ושינויין לרמה של אמונה.

    פרויד מראה שניות הולכת ומתמשכת בהיסטוריה הרחוקה של העם שהחלה בתקופת יציאת מצרים והביאה בהמשך לקרע בין ממלכת יהודה וממלכת ישראל. הוא מדבר על שני עמי יסוד שהתחברו לעם אחד. אומה שיש לה שני שמות לאל. שתי דתות שהאחת מודחקת על ידי האחרת. שני מייסדי דת ההופכים לאחד אצל מספרי הסיפורים של אז.
       העובדה הראשונה שפרויד בודק הוא שאלת השם "משה" את הסיפור על התינוק בתיבה שנסיכה מצרית משתה אותו מהמים ולכן נתנה לו את השם משה. פרויד פוסל מיד. אין לשאר שהנסיכה ידעה עברית כדי להשתמש בשם משה כסמל למשייתו מהמים. אם השם עברי, הרי שהפרוש הקרוב ביותר לעברית הוא הפועל "מושה" זה השולה מן המים ולא הנשלה מהם.

    משה איננו שם עברי. המלה "מוסה" במצרית משמעה ילד. במצבות זיכרון מהזמן ההוא מופיעה התוספת מוסה. כמו מוסה אמון למשל. קשה להאמין שזה הנושא שם מצרי הוא יהודי דווקא.
       למצרים לא היה עניין לספר את סיפורו של משה. האגדה נוצרה בעם היהודי. גיבור זר לא התאים לעברים והם הפכו את הסיפור. ברמה המיתית משפחת המקור מיוחסת והאחרת נחותה. האחת מציאותית השנייה בדיונית. בבדיקה אפשר להגיד שהמשפחה הנוטשת, היא הבדויה. והאחרת היא האמיתית.

    משה הוא מצרי. האגדה שהיא שינתה אותו ליהודי. אם בדרך כלל במיתוסים מתעלה הגיבור מעל מוצאו הנחות, חיי משה הפוכים. הוא יורד ממעמדו אל מעמדם הנחות של בני ישראל. פרויד יודע שעל בסיס השם בלבד אי אפשר לבסס תיאוריה והוא עובר לטיעון נוסף.

    אפשר יהיה להגיד שאם חיו במצרים סיגלו לעצמם שפה ובוודאי שמות. צרכי המיתוס של העם גם הם עשויים להיות לא מספיקים.

    אם עם יוצא למבצע גדול צפוי שיעמיד מתוכו את המנהיג. לחוקרים קשה היה לקבל שלנסיך מצרי היה איזה מניע להנהיג שבט שכנראה רחשו לו בוז.

    צריך לזכור שמשה היה זה שנתן לעם את דתו.

    אין להניח שלעם הזה לא הייתה איזו צורה של דת קודמת. אך משה נתן את מה שמוכר עד היום כ"דת משה". האם אפשר לדחות את הסברה שמשה הביא את הדת המצרית?
     
    בני ישראל לפי המסופר כבר היו מונותאיסתים, לדת מצרית אלים רבים. האלים המצרים התערבבו זה בזה. האל הראשי של העיר תבי היה אמון רע. אמון היה האל של העיר, רע היה האל של העיר און ( הליו פוליס) ראש האייל התאחד בראש הנץ.
      השם "אדוני" מזכיר בצלילו את השם אתון וגם את אדוניס, אל סורי. האם ייתכן שהתפלה המוכרת לנו היום הייתה פעם "שמע ישראל אתון (אדוני) אלוהינו אל יחיד" .

    הדת היהודית אסרה על תיאור האל בתמונה ונוטשת את השמש כאל. הדת היהודית לא רצתה לדעת על העולם הבא. החיים אחרי המוות. בדת המצרית רבת האלילים אוזיריס היה אל המתים. הקרבה בין הדת היהודית לדת אתון היא סימן נוסף.משה נתן לעמו גם את מנהג המילה. אמנם בתורה יש סיפור מוקדם יותר לברית.
      לא נמצאו בכל כתבי המצרים באותה תקופה עדויות לנדידת שבט גדול ויציאתו ממצרים ואין שום אזכור של תקופת מגפות. יש להניח שאם היו דברים שכאלה, היו מתועדים, כי התיעוד המצרי מפורט למדי.

    השאלה המתבקשת, האם משה קיבל רשות ממלכתית לצאת בראש שבט העבדים.  ליהודים יש מסורת סיפור מיתוס משה באגדות שמחוץ לתורה. מסופר שכשהיה ילד ושיחק עם פרעה הושיט יד וניסה להוריד ממנו את כתרו, סיפור התקשר למיתוסים אחרים.

    משה מתואר כאיש קצר רוח. הוא הורג בחמת זעם משגיח על העבדים. הוא שובר בכעס את לוחות הברית. הוא נענש בסוף חייו על ידי האל בשל מעשה של קוצר רוח שאיננו מסופר.

    האם אפשר יהיה לקבל את ההשערה שתיאור האל כקפדן, חסר רחמים קנא ונוטר הוא למעשה השלכת דמותו של משה?. בסופו של דבר מי שהוציא את העם ממצרים בעיני העם היה משה ולא אל בלתי נראה.

    משה מתואר ככבד פה והיה צריך את אהרון, המתואר כאחיו, ולא ברור מניין הגיע לסיפור,לתווך בינו לבין פרעה, בינו ובין העם. האם אפשר לחשוב שאולי דיבר שפה אחרת. שפה שמצרים החדשים לא הבינו.
      מייר מסכים שהשבטים שכונו אחר כך יהודים קיבלו עליהם דת חדשה. אך המעמד לא היה בסיני אלא בנווה מדבר המכונה מריבת קדש. שם קיבלו על עצמם לעבוד אל בשם "יהווה" אלם של שבט המדיינים שגרו במקום. יהווה הוא אל געש. במצרים אין הרי געש אך בסיני עוד היו הרי געש פעילים. לפי מייר האל יהווה היה דמון צמא דם.

    קדש תהייה מקום מפתח בעל חשיבות. מקום אותו ינסו להסתיר בהמשך הסיפור. בקדש נמצאה פשרה בין שני מרכיבים. שותף אחד רצה שהאל יהוה לא יוכר כאל חדש. השותף השני לא רצה להשכיח את מצרים ואת המנהיג, משה. בקדש איחדו את המסורות השונות של השבטים קרובי המשפחה ויצרו מסורת אחת. דת משה.

    המתווך בין האל ובין העם היה משה, חתנו של כהן מדיין. דמותו של משה כרוכה במדיין ובאתרי פולחן במדבר. סיפור יציאת מצרים הוא אגדה שסופחה מאוחר יותר. דמותו של משה במדיין מצטיירת אחרת לחלוטין ממשה המצרי. שם איננו מצרי ואיננו מבני פרעה. הוא רועה שיהוה נגלה אליו במדבר.

    משה של מדיין ומשה של מצרים נראים כאנשים שונים. המדייני היה יכול לעסוק בכישוף וליצור את נחש הנחושת כאל רפואה. מה קרה למשה שהנהיג דת בה אסורים כשפים?
     האומה התאחדה משני מרכיבים, אלו שהיו במצריים ואלו שלא באו משם ומאוחר יותר התפרקה מחדש לממלכת יהודה וממלכת ישראל. משה המתואר כמהיר חמה ואלים לא שמע את השם יהוה. המדייני העדין, מעולם לא היה במצרים. הוטלה עליו משימה לחבר אגדה שתאחד את מאמיני אתון ויהוה.  כדי ליצור ליהוה מקום בעבר מחברים אגדות ישנות על אבות קדמונים, אברהם יצחק ויעקב. יהוה אומר שהיה כבר אל האבות הללו ומודה שהם עבדו אותו בשם אחר. באיזה שם לא נאמר.

    המיתוס יכול לגשר על הלא הגיוני כדי שהתחושה העממית לא תפגע. איזו התנהגות זו שאל כורת ברית התחייבות הדדית עם האבות ואז נעלם למאות שנים. הדביקו את המילה המצרית כסמל לקשר שהיה ועדיין לא התממש.

    רעיון חדשני אחר היא העובדה שהאל בחר לעצמו עם. מצהיר עליו כעל עמו ועל עצמו כאלוהיו.

    עמים אימצו להם אל חדש אך לא להיפך. משה הוא שירד אל היהודים, עשה אותם לעמו. הם היו העם הנבחר שלו.

    שילוב האבות הקדמונים משרת מטרה נוספת. הם חיו בכנען. ייתכן שהיו גיבורים כנעניים או דמויות אלים שנוכסו על ידי בני ישראל לצורכי רצף היסטורי. ייחוס האבות ביסס את הטענה שהיו מושרשים בארץ מקודם. הייתה זו תחבולה מוצלחת לטעון שהאל יהוה החזיר להם את מה שהיה בבעלות אבותיהם. רשומות מצריות מזכירות את השם ישראל כחלק מכיבוש כנען. הרבה לפני יציאת מצרים.
      השבת האב הקדמון למעמדו הייתה התקדמות, אך גם חלקים שהפכו טרגדיה דרשו התייחסות.

    תודעת אשמה הלכה והתפשטה בעם היהודי, עד שאחד מבני העם , פאולוס, שהיה שליחו של ישוע, למרות שלא הכיר אותו כלל, מצא בגזר דין מוות של תועמלן דתי קודם, ישוע, דרך לנתק את הדת החדשה, הנצרות, מהדת היהודית. החטא הקדמון, פשע נגד האל, כופר. פנטזיה חדשה של גאולה, שבן אלוהים חף מפשע קיבל על עצמו את אשמת כולם. זה היה מוכרח להיות בן, כי זה היה רצח אב. בן שיכפר על האשמה לעולם.

    המושיע לא יכול היה להיות אלא האשם העיקרי, מנהיגה של קבוצת אחים שהכריעה את האב. בין אם היה ובין אם הוא פנטזיה הרי זו חזרה של מציאות שנשתכחה. הגיבור המתמרד נגד האב.

    לכאורה היה רצון לפייס את האל האב, הנצרות הייתה לדת הבן. היהדות הייתה דת האב.
      

    כאן מביא פרויד בקיצור את העובדות על הולדת הזיכרון, ההדחקה, האוניברסאליות של הסמלים בשפה. כיצד יודע ילד את מה שלא לימדו אותו. המדובר בידיעה מקורית שהמבוגר שכח אחר כך. עקבות זיכרון במורשת הארכאית.

    בני אדם ידעו תמיד באופן ידיעה מיוחד שפעם היה להם אב קדמון והם הרגו אותו. חזרה של האירוע היה רצח משה, אחריו כריסטוס.

    היהודים מחשיבים את עצמם למיוחסים, נאצלים ועדיפים על האחרים. הם מתנהגים כאילו יש בידם אוצר נסתר. האדוקים מכנים זאת אמונה באלוהים.

    המאמר במקורו ארוך והבאתי ממנו רק כמה פרגמנטים.

     את המאמר המלא אפשרר לקרוא ב:

    http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-3082.htm

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      דני.ל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין