כחלק מההתעסקות סביב האוסקר, אני משתדל לצפות בסרטים שזכו או היו מועמדים לפרס לאורך השנים. מבין 81 זוכים בפרס הסרט הטוב ביותר, צפיתי עד כה ב-60 וכולי תקוה להשלים בעתיד גם את הפערים שנותרו. לא את כל הסרטים אהבתי ולמעשה, אני נמצא בעמדת מיעוט כלפי כמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר (לא אהבתי את "הסנדק", מה תעשו לי?). עדיין, יש משהו מרתק בלראות סרט ולנסות להבין מה גרם דווקא לו, בנקודה מאוד מסוימת בזמן, להחשב לטוב ביותר מהשנתון שלו. יש סרטים שהיו יכולים לזכות בכל תקופה. "הסנדק" (כן, נו), "רשימת שינדלר" או "קן הקוקיה", היו בולטים לטובה באיזו שנה שלא היו יוצאים. לעומת זאת, עדיין לא ברור כיצד "מרכבות האש" נחשב מתישהו לסרט שהוא יותר מסתם חביב. בשבוע שעבר, שודר בטלויזיה "טום ג'ונס", זוכה האוסקר לסרט הטוב ביותר לשנת 1963. זו הייתה צפיה שניה עבורי, למרות שזכרתי מעט מאוד פרטים מהצפיה הראשונה. לא התכוונתי לשבת עד סוף הסרט, אבל נסחפתי לתוכו ומצאתי את עצמי שעתיים לאחר מכן על הספה, בוהה בכתוביות הסיום. למרות שלא נשאר הרבה מטען לאחר הצפיה בו, עצם העובדה שהוא זכה באוסקר, הופכת את "טום ג'ונס" למסקרן יותר עבורי. אני מנסה למצוא את כל הדברים הקטנים שהפכו אותו לחדשני בזמנו, או הנקודות שמייצבות אותו על הטעם הנוקשה של האקדמיה. קודם כל, אבהיר לדעתי, טום ג'ונס הוא סרט טוב. גם כיום, היה מקבל בעיקר ביקורות חיוביות ואולי כמה מועמדויות לאוסקר. עדיין, זה בהחלט לא סרט גדול. מבין זוכי האוסקר, מדובר באחד מהפחות מוכרים והפחות משפיעים מבחינה היסטורית. זה לא שהוא זכה בזכות תחרות קלה במיוחד. הוא התמודד מול "אמריקה אמריקה" של איליה קאזאן (שבשלב זה, כבר זכה פעמיים באוסקר לבמאי), המערבון האפי "כיצד נכבש המערב", הפלופ בעל התקציב המנופח "קלאופטרה" ו"חבצלות בשדה", הסרט עליו זכה סידני פואטיה באוסקר לשחקן הטוב ביותר. בין הסרטים מאותה שנה שלא היו מועמדים לאוסקר, נמצאים "8 וחצי", "חידון בחרוזים", "הפנתר הוורוד", "הבריחה הגדולה", "האד", "מטורף, מטורף, מטורף העולם" ו"הפרופסור המטורף". מנקודת מבט היסטורית, הסרטים האחרים היו אמורים לנגב את הרצפה עם טום ג'ונס ולתלות אותו ליבוש במרפסת. זה לא קרה, כי כמו רוב זוכי האוסקר, טום ג'ונס היה הסרט הנכון בזמן הנכון. בשנות השישים, החלשותם של האולפנים הגדולים הביאה לחשיפה מוגברת לקולנוע עולמי. בריטניה, המדינה הקרובה ביותר תרבותית להוליווד, הרוויחה מכך עם הנפקת חמישה זוכי אוסקר לסרט הטוב ביותר, בהם טום ג'ונס. בנוסף על כך, התמורות הפוליטיות באמריקה הביאו להתקרבות בין תעשיית הקולנוע לקהל הצעיר. חרף התדמית השמרנית שלה, האקדמיה הזדהתה יותר עם הבוהמיינים וממשיכי דרכם, ילדי הפרחים והדיבורים שלהם על שלום ואהבה חופשית. נכון שהוליווד נמנעה מביקורת רצינית כלפי מעצמות המערב, אבל לפתע, לא כל מה שפטריוטי הוא צודק. הסרטים נעשו צבעוניים יותר, לא רק בגלל המצלמות, אלא גם בגלל צבע השחקנים. במאים כמו ארתור פן וסם פקינפה דחקו את גבולות הצנזורה עם סרטים שלא מפחדים מסקס ואלימות, בעוד חבר'ה כמו סטנלי קריימר וסטנלי קובריק החלו להתעסק בנושאים שנחשבו טאבו עד לאותה תקופה.
בעוד ניצניהם של ילדי הפרחים הולכים ומשפיעים על יוצרי הקולנוע, טום ג'ונס הוא בדיוק הסרט שמייצג את התקופה. אף על פי שהוא מבוסס על ספר בן המאה ה-18, טום ג'ונס עוסק בסקס ללא מחויבות והליכה כנגד מוסכמות ומעמדות מיושנים, מבלי לגרוע מחביבותו של הגיבור ובלי לוותר על סיום הוליוודי ראוי. עשר שנים קודם לכן, הסרט היה מצונזר קשות בשל פגיעה באמות המוסר. חמש שנים טרם יציאתו, היה נדחק לשוליים בידי מפעלי הענק של הוליווד. עשר שנים מאוחר יותר, היה נחשב סיפור נאיבי שלא תואם את התבגרותו של הקולנוע עם הזמן. 1963 הייתה בדיוק השנה בה טום ג'ונס היה צריך לצאת והוא הרוויח מכך. למרות שעיקר השפעתו הקולנועית מסתכמת בהזנקת הקריירה הבינלאומית של אלברט פיני, הוא הותיר את חותמו על ההיסטוריה של האוסקר בזכות תזמון מעולה והבנה מושלמת של קהל היעד. |