| הנסיעה להרים ארכה קצת יותר מארבע שעות, נסיעה שביום רגיל לוקחת כשעתיים וחצי. יום שישי אחה"צ , סוף שבוע ארוך, כאן קוראים לזה 'ממוריאל דאי וויקאנד' אצלנו זה יום הזיכרון ויש הבדל עצום.כולם נוסעים לחופש. גם אנחנו נסענו להרי הקטסקילס הנמצאים צפונית לעיר ניו יורק. הגענו לבית מלון אחד הבודדים שנשארו באיזור משנות החמישים. אריחי הקרמיקה בצבע תכלת במקלחת והטפט הורוד שעל הקיר לא עוררו בי כל רצון להתקלח...הבנתי שבעבר הרי הקטסקילס היו האיזור שרוב היהודים באו אליו בקיץ לסופי שבוע, בתי מלון בסגנון הסרט 'ריקוד מושחת' אך היום הכל עזוב ורק פה ושם עדיין רואים את היופי מהעבר הלא רחוק. אנשים צעירים היום מעדיפים לנסוע למקומות יותר אקזוטיים ובצדק. בית המלון ששהיתי בו היה קרוב לעיר וכשר כך שרוב האורחים היו יהודים, למעט קהילה של נוצרים המאמינים ביום השבת...בריכה, אוכל, מוסיקה ופעילויות במשך רוב היום. שכחתי לרגע שזהו יום זיכרון.יום זיכרון עבורי זה קודם כל להדליק נר זיכרון בערב שלפני, להגיד ברכה קצרה, לזכור את הנופלים על הגנת המולדת, לשמוע שירים נוגים ברדיו, לראות תכניות טלויזיה עצובות ולחשוב שבעוד כמה שנים ייתכן והילדים שלך יהיו חיילים גם אם בחרת לחיות בגולה, תלוי בקשר ובזיקה לארץ ישראל.אז ביום הזיכרון האמריקאי בכל תחנה ברדיו היו שירים רעשניים, בטלויזיה היו תוכניות רגילות, ובית המלון היה מלא עד אפס מקום. אנשים וחברים נפגשו לבר-בי-קיו ,'מנגל' בלשון הקודש. האמת היא שזה קצת הפריע לי, ניסיתי לחפש את יום הזיכרון, כשמחפשים אז מוצאים. ראיתי רוכבי אופנועים על הכביש שרוכבים יחדיו כדי לחלוק כבוד לנופלים, ראיתי זרי פרחים פה ושם על אנדרטאות זיכרון וצפיתי בחדשות.כשחזרנו הבייתה, שאלתי את שכני מדוע יום הזיכרון אינו מצויין כפי שאנו עורכים אותו בישראל? תיארתי לו את המצב בארץ עם הצפירות, הטקסים ומצב הרוח הכללי, ואז תשובתו הייתה: 'החיילים נפלו כדי שאנו נוכל לחיות ולבנות אמריקה בטוחה ומצליחה, הם היו רוצים לראות אותנו שמחים ולא בוכים, מאושרים ונהנים מכל רגע בחיים. הם לא נפלו לשווא.הגיע הזמן שתחשבו כמונו...' חשבתי על כך די הרבה בימים שלאחר יום הזיכרון והגעתי למסקנה שייתכן ושכני צודק אך אנחנו מדינה צעירה עדיין בראשית דרכה וכולם מכירים את כולם אז בואו נמשיך לכבד את הנופלים, לזכור אותם 'את כולם, את יפי הבלורית והתואר...' בדרכנו ולחגוג ביום שאחרי כפי שעשינו עד כה, גם ככה המעבר בין יגון לשמחה חד. לאמריקאים יש את הדרך שלהם לזכור ועלינו, גם אם איננו מסכימים – לכבד את דרכם. |