אנחנו בנות התנועה הפמיניסטית,

חונכנו בגיל צעיר ששום דבר לא יכול לעצור אותנו

שנוכל להגיע רחוק ולהשיג לא פחות מכל גבר.

ומבחינות רבות זה נכון,

התקדמנו בצעדי ענק,

שינינו תפקידים מגדריים מסורתיים

ויצאנו להשיג - והשגנו בדיוק את מה שרצינו.

אבל בכל תקופת לחימת קודמותינו, אמהותינו המופלאות (הביולוגיות והרוחניות) שכחנו את חלק מהעוצמה הנשית, שליוותה אותנו אינטואיטיבית כל חיינו ההיסטוריים

שחלק מהעוצמה הוא לדעת מתי לתפוס מושב אחורי ולבחון את החיים מנקודת מבט שונה.

מי שאמר "מאחורי כל גבר מוצלח ישנה אישה מוצלחת" היה גבר, ידע מה הוא אומר וגם התכוון זאת כמחמאה.

ולחמו אימותינו שנוכל להיות גם בראש החץ ולא רק חבויות מאחור, אך כיום אני חושבת שרבות מאיתנו (בינינו לבין עצמנו הנשים, כי הגברים יודעים את האמת לאמיתה, שהעצמאות שלנו היא כבר מזמן עובדה מוגמרת) תקועות בתוך גיהנות פרטי של להבדיל בין אינטואיציה נשית לבין תפקידנו החדש בחברה. פתאם אנחנו אמא במישרה מלאה (ולא: עקרת בית) וגם זה נאמר בלחישה, יש תעשיה שלמה של צהרונים פרטיים, ואנחנו במרדף סביב הזנב של עצמנו להיות קרייריסטיות בעבודה, שפיות במטבח, אמהות למופת וזונות במיטה (טוב נו, חשפניות...).

אני חושבת שצריך להחזיר לעצמנו את הזכות לקחת מושב אחורי, מתוך עמדה של כוח, להביט סביב בעזרת האינטואיציות הנשיות שלנו ולפעול מהמקום של הרגש שניתן לנו בזכות.

ואפילו לתת לגבר להיות גבר (שזהו דבר שהם קיבלו בזכות), לתת לו לטפל, להוביל, לצוד.

(או כמו שברוזה ניסח את זה כל כך טוב "אני אתן לך לתת, לתת לי לתת, לך)

כי העניין הוא שבמערכת יחסים, אין מנכ"ל

זה ריקוד עדין

צריך לדחוף ולמשוך, לנוע קדימה ואחורה, למעלה ולמטה

ולשרוד

ואנחנו שורדים, מפני שבסופו של היום אנחנו לא רוצים לעשות את זה לבד.

וכשאנחנו פוגשים את בן הזוג הזה ששוה את המאמץ ורואה את כל הטוב שבתוכנו, אנחנו מתפשרים,

אוהבים את כל מה שאפשר

ומתעלמים מכל השאר

מפני שהאהבה אינה מושלמת,

אבל האהבה הזו, הלא מושלמת, היא שגורמת לנו להמשיך להתפתח

(בתקווה) להיות מאושרים

ובסופו של היום - האם לא זו משמעות החיים?

(בהשראת הפרק האחרון "גברים עם העצים")