כבר שנתיים אני עובדת בכתיבה. הגשמתי חלום. מישהו משלם לי בשביל לכתוב. הבעיה היחידה שאני צריכה לכתוב רק את מה שרוצים שאכתוב. החיים שלי מלאים ביחצנים, דוברים וקומוניקטים, המילה שלי נשמעת בשקט מאחור. הדעה שלי לוטה בערפל. עיתונאי צריך להיות אובייקטיבי. כל מילה שאני כותבת מפורשת ומפוענחת. לכל אחד יש את האמת שלו. השבוע האשימו אותי בחוסר אמינות, כשכל מה שכתבתי היה אמת. אין דבר פוגע יותר לעיתונאי כשטוענים שהוא לא אמין.
הפסקה הבאה היא כולה שלי, האמת המוחלטת של רוטה. עם שם המשפחה החדש שנוסף לי בחצי שנה האחרונה. כן, מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן הספקתי להתחתן. איך חיי הנישואין? בסדר. אין סערות, ריגושים, דייטים וסטוצים. הכול בסדר. לטוב ולרע. כשהייתי רווקה היה לי טוב והיה לי רע, יכולתי לכתוב בלי שום התחמקויות - רע לי, טוב לי. עכשיו הכול פשוט בסדר. פושר. רדוד. משעמם. תקראו לי כפוית טובה, השגתי את מה שרציתי- משרת החלומות שלי, בעל יקר ואוהב, מה את מתלוננת? ואתם צודקים. רק משהו בפנים, איזה קול פנימי לוחש, לא לוחש - צועק, שמשהו חסר. לא יודעת מה זה, אולי פשוט טבע האדם הוא אף פעם לא להיות מרוצה. כנראה שזהו לבינתיים, יומני האינטרנטי. הזנחתי אותך שנה, לא יודעת מתי אשוב אלייך שוב. אני בטח אחזור מתישהו. הכתיבה היא חיידק, ואלי עדיין לא הגיע החיסון. |