הוא אמר לי :"ואת, בכלל לא יודעת כלום.

כמו כל יפי הנפש, יושבת לך בקונדיטוריה בנוה צדק

שותה הפוך, מנקרת בבריוש

וחושבת שזה העולם!"

יופי, עניתי. מתחיל בהעלבות.

ואיזה עולם אתה מכיר? מה אתה יודע?

וכשהוא שאל אם ברמאללה כבר הייתי, אמרתי את האמת.

לא. מה יש לי לחפש שם?!?

"מזתומרת? רמאללה זה כאן. בדרך לירושלים.  את נוסעת למקסיקו וסין וניו זילנד, אבל כאן, 25  דקות משנקין,

את אפילו לא טורחת לבקר!"

ואתה? שאלתי. היית?

"בטח. ואני אפילו מכיר שם מקום עם כנאפה מעודן, שעוד לא פגשת כמוהו!"

זהו. הוא ידע בדיוק איך להצית את התשוקה.

25 דקות? זה ממש כאן. אפשר לקפוץ, כמו שאנחנו קופצים מדי פעם לשוק רמלה, או ל"בלזק" באשדוד. וכנאפה אני ממש אוהבת.

אז נסענו.

לא בעיה. עולים על 433, עוברים את הבודקה שאחרי מודיעין,

פונים ימינה בצומת ואחר כך שמאלה ותוך שניות - זו ארץ אחרת.

תנועת מכוניות צפופה. המון אנשים.

עם שוטרים לבושי שחורים ודוברי ערבית,

ומין בלאגן כזה ברחוב, שאין אצלנו.

משהו כמו בנצרת, אבל יותר פרוע.

ופתאום הבנתי שאנחנו במקום אחר.

ואז - הם פתחו את הדלת האחורית ונכנסו. שניים קצת לא מגולחים,

שאולי כן ואולי לא טעו בזיהוי של הג'יפ הכחול שבו נסענו.

וכשהבינו שאנחנו לא מי שהם חשבו, ציחקקו ושאלו לאן אנחנו מגיעים.

הוא אמר להם, בערבית שלו מהבית, שאנחנו בדרך לכנאפה

והם כנראה אמרו שמתאים.

נשארו איתנו, ובדרך האיטית שבה התנהלנו, נופפו לכאן ולשם.

קראו קריאות לפרצופים מוכרים ובאמת הרגישו בבית. בעיר וגם בג'יפ.

אני, לעומת זאת, הייתי באלם מוחלט.התייבשתי מפחד. ממש.

הוא, בניגוד אלי,  ציחקק איתם

ודיבר על מקום של אוכל טוב שהוא מחפש בעיר.

 הם, מלאי רצון טוב, כיוונו אותנו לחניה הכי קרובה למקום של הכנאפה

וגם באו איתנו לשם.

זרקו כמה מילים לבעל הבית, שמיד פינה לנו מקום בבית האוכל השוקק הזה

ומיהר להביא שתיה ודברי מתיקה שונים.

אחרי חילופי ברכות וצחוקים, הם המשיכו לדרכם.

ואני ישבתי לי שם, הולכת ומפשירה מהפחד המקפיא.

מתענגת על הטעמים של המתיקות,

וצוחקת מבדיחה פרטית.

כי אם אמא שלי היתה יודעת איפה הבת שלה "מבלה" עכשיו,

התגובה על הפנים שלה היתה מצחיקה למדי...