לפני יומיים פנתה חברה מהקפה והפנתה אותי לפוסט שכתבה
היא ביקשה המתוקה לשמוע מה אני מרגיש מקריאת הפוסט
ולא את דעתי עליו, החברה כותבת ברמות, שצריך לקרוא כמה פעמים
את הפוסט, כדי להיות בטוח שאולי הבנת.
למרות השעה, החום הגבוה מהשפעת בת השבוע וחצי, החולשה הכללית עקב איבוד
ארבעה קילו מהמשקל והשעות הרבות מול המסך, צללתי לתוך הפוסט
בתעוזה ראויה לציון, כבר מההתחלה זחלה לתוכי תחושת עצבות שליוותה
אותי עד סוף הקריאה, לא יודע על מה לשים את האצבע וסביר שהתערבבו
כמה עצבויות ישנות עם החדשות, אבל נהייתי ממש ממש עצוב.
קמתי והחלטתי להוציא קצת מהמשקל המיותר והמעיק הזה שרבץ עלי, שמתי מוזיקת ליווי
ולקחתי את הגיטרה שמעולם לא הרגשתי כמה היא כבדה, הפעלתי את המצלמה הדיגיטאלית
ושטפתי את העצב החוצה.
ארבע דקות וכבר כיביתי הכל, חזרתי למיטה ונרדמתי כמו תינוקת.
אתמול הורדתי את הצילומים והתמונות למחשב והקשבתי למה שיצא והיום החלטתי
להעלות את זה לרשת למרות הסאונד והצילום הגרועים והעובדה שלא עשיתי
מעולם דבר שכזה, שמצריך לא מעט אומץ.
זה מה שיצא וזה מה שיש וזוהי מבחינתי השלמות הלא מושלמת שלי
|