הייתי תלמידה בבית ספר יסודי. אולי בת שבע. השיעור האחרון של שנת הלימודים הגיע. ישבנו בשולחנות הזוגיים, ושרנו ביחד שיר: "הכל הכל אני יכול כי זה החופש הגדול!" אני שרתי מתוך שימחה אדירה. החופש השתרע לפני כאינסוף. הנה אני באה אל החופש הגדול והפתוח. הכל אפשרי. החופש הגדול בא עם הידיעה שהכל אני יכול. הכל אני יכול הוא עצמו החופש הגדול. יכולתי הכל, בעת ששרתי את השיר ובחלון נשקפו שמי קיץ כחולים ללא רבב.  

כאשר אני מתבוננת אל תוך פיסת הזיכרון הזו, כאשר אני מביאה אותה אל תוך העכשיו, אני מודעת. הילדה ותפיסת עולמה כבר התחלפו. החופשות מבית ספר או מהשיגרה, אינן אלא ביטויי לשיעבוד. הציפיה איננה אלא אכזבה. אך החופש הגדול ישנו מעבר לכל זה. העננים לא מבלבלים אותי עוד.

 מה שקורן דרך מסך הזיכרון המתעתע, הוא הידיעה- השימחה הבלתי מותנית שבלהיות. אינני מחפשת לחוות שוב את השימחה הזאת משום שדבר שלא אבד אין צורך לחפש.

בעת הכתיבה חם לי מאוד ודביק. טעם מר בפה. הנשימה שטוחה בשל התקררות וסיגריות. אני בת שלושים וחמש.  עננים.