כבר הרבה זמן יש לי את הטעם התפל הזה, לא בפה, אלא בחיים. אף אחד לא ממש עניין אותי, ולמרות שבכול שבוע ניסיתי לארגן איזו התאהבות חדשה כדי למלא את הכלי הריק שאני, הבנתי שזו סתם איזו פיקציה. ניסיתי להתחפש למאוהבת, אבל העיניים שלי, שמפלבלות כול אימת שהן רואות מועמד ראוי שאותו אוכל לגייס להשתפות לעוד פרק בדרמה של חיי, נשארו מהוהות וחסרות ברק. מזה עידן ועידנים שלא חשתי את התחושה הזאת, זו שניעורה בי כל אימת שהמנגנון האדוקרינולוגי שלי נזעק ואני נקראת שוב ע"י חושי המתחדדים לצאת שוב לציד.

התחושה הקוסמית הזו, של ההורמונים המשתוללים, ההלמות שמתדפקות על לוח הלב המתמלא בכתובות אינפנטיליות, סיסמאות של אוהבים, כול הכול טוב הזה כבר מזמן לא קרה לי וחשבתי שאולי כבר לא יקרה עוד לעולם, עד שהגשש בלש נכנס לפעולה.

כן, זה הוא, הבלש גבה הקומה החבוש בכובע סטייל לאונרד כהן וסיגר היורה תלתלי עשן השמימה, הוא זה שעושה לי את זה עכשיו. זה מזכיר לי כשהייתי נערה בתיכון, איך לא הפריע לי, למרות שלא הכרתי את הנער התורן שעליו נדלקתי, להתארגן שוב על רומן חדש חד או דו-צדדי, כשאני כולי לוהבת ומאוהבת. ככה זה איתו עכשיו, אין לי עליו הרבה מושג, אבל כן, חושי כולם מיטלטלים בגללו ונפשי נסערת כמו אוניה המחשבת להישבר בלב ים.

כן, ככה, כמו בתיכון, התאהבות ממבט ראשון, על גבול האי-שפיות, אני משתגעת ממנו. ממראהו המצודד של הבלש הסקסי, החוקר הפרטי המסוקס, הקצין השרמנטי במיל שבעברו דישדש גם הוא בבוץ הלבנוני. שתי אצבעות מצידו ואני מתפלשת לי שוב בעירגון, בתשוקה העזה הזו לראות אותו שוב.

אני דלוקה עליו, מבולבלת, מפלבלת, מוקסמת, משתוללת, כולי כמו חיה פצועה אך מיוחמת אני עטה עליו, תוהה איך אוכל להפעיל עליו את קסמי הפתייניים, אלה שעבדו על מאהביי התורנים באשר הם, כל אחד בתקופתו הוא. אלא שאיתו כך נראה האתגר יהיה קשה מנשוא, כי הוא, עם הניסיון שלו בנשים, עקף את הקילומטרז' של המלך שלמה פי שניים וחצי לפחות (כי לשלמה היו אלף נשים כך נכתב, ולו כנראה, כבר למעלה מאלפיים וחמש מאות...), ואני, עם כזה רקורד ופרונט לא מצודד במיוחד, במה כבר אוכל להפתיע אותו?... אינני יודעת.