לא אהבתי אותו (כבר כתבתי את זה כאן)

בצעירותי שנאתי את הסכסוך בינו לבין שמעון פרס

ואיך הם דירדרו מפלגה שלמה

איך ריסקו דור המשך בריבים מטופשים.

כששרתתי בצבא והוא היה שר הביטחון

שנאתי אותו ואת התחמקותו מאחריות

על דרישתו לשבור ידיים ורגליים.

פקודותיו המעורפלות סיבכו את חברי

ופגעו באנשים. סתם.

ואז השתנה משהו.

הוא ופרס שיתפו פעולה.

לקחו את המדינה למקום של חזון.

לא של פחדנות.

בנובמבר ההוא חיי השתנו.

מטעמים אחרים.

אבל מאז נשארה תחושת ההחמצה.

יגאל עמיר הצליח.

מאז לא קם מדינאי בעל חזון ובעל יכולת.

ואולי גם התחושה שמה שקרה שם

היה יכול להוביל למשהו

גם היא אשליה.

לפחות ניסו.

..

אני חוזר לתמונה שצילמתי כנער.

לרבין של מערכת הבחירות שנת 1984?

לסימן הצלב על פניו

לתוקפנות בנסיון למחקו

לסימן הכדור על מצחו.

ועדיין למרות כל אלה

מבטו מצליח להגיע.