הנה אנו בפתחו של יום הזכרון הארבעה עשר להירצחו של ראש ממשלה בישראל. כך חלפו להם 14 שנים תמימות, כל אחד מאיתנו בטח יודע לקחת את עצמו לאותו רגע לפני 14 שנים שבישרו לנו כי נרצח לנו כאן ראש הממשלה, כמעט כל אחד מאיתנו יודע להשיב בעל פה על השאלה "איפה היית כשרצחו לנו כאן ראש ממשלה" והנה עכשיו, בחלוף הזמן נותר לשאול, האם למדנו משהו מהרצח?
אני עונה לשאלה הזו כל השנים בפשטות, בשלילה. נדמה לי כי פרשת הרצח של ראש ממשלה בישראל לא עשתה משהו ממשי לחברה הישראלית. במקום לקחת את הרצח הנתעב הזה לאפיקים מחנכים שנועדו להעניק לדורות הבאים מושכלות יסוד, וסולם ערכים מתוקן, אני יותר ויותר מתחזק בדעה שמהרצח הזה נשאר לנו רק להתחשבן עם הרוצח יגאל עמיר, ופחות ופחות להתעסק עם המשמעות העמוקה ביותר שנוגעת ונובעת ממעשה הנבלה הזה שבו רצחו את ראש הממשלה שלנו יצחק רבין.
התמונות שלי מיצחק רבין מחזירים אותי מספר חודשים לאחור לחודש יולי 95. זו היתה לי הפעם האחרונה שבה פגשתי את ראש הממשלה פנים אל פנים. היה זה באירוע שהתרחש בלשכת עורכי הדין בירושלים לרגל סיום שנת המשפט באותה השנה. יצחק רבין הגיע לאירוע הזה מוקף באנשיו ובאנשי הביטחון שתפקידם היה לשמור עליו. הוא התערבב בתוך הקהל וחיפש אחר נשיא בית המשפט העליון אותה עת, וידידו הטוב, מאיר שמגר שהיה אף הוא באירוע. פתע עזב אותנו כנער הרץ ומדלג בקלילות במדרגות הבניין, הולך לפגוש בנשיא שמגר, שהמתין לו בחדר מסוים בבנין. כבר אז החשיד אותי בהתנהלות הצברית המופגנת שלו, ואני בהחלט זוכר את עצמי תוהה בשאלה, "מה הוא לא מפחד? מי יודע מי מבין הציבור שנמצא במקום שיכול לעשות מעשה?
הימים היו ימי משבר עמוק, משבר אמון שרחש בחברה ישראלית. תרגילים פוליטיים שמשום מה נשתכחו מאיתנו כדי ליצור רוב לתהליכי אוסלו. המיציבושי שנתנו לגולדפרב כדי שיעביר את תמיכתו ממפלגה ימנית ציונית שנקראה "צומת" לסיעת העבודה וכך נוצר רוב זעום אבל רוב דמוקרטי שאפשר לראש הממשלה לקדם את התהליך שהאמין בו בדרכו שלו.
זה היה כמה שבועות לפני האירועים הנוראים שהעמידו את ראש הממשלה בסכנה, באירוע של פתיחת המחלף החדש בכפר שמריהו, ועוד מיני אירועים שראש הממשלה אז כיבד את נוכחותו בהם. הסכנה בה עמד ראש הממשלה היתה לגמרי באויר. איך שכחנו את הכל ביום שאחרי?
אני עוד זוכר איך תלשו לו מרכב השרד בו נסע באיזור גן הורדים בירושלים את הסמל שעיטר את מכוניתו המפוארת. כולם כאן "ישנו בעמידה" שכחו שהוא משמש מטרה נוחה לרצח בידי מטורף כזה או אחר.
ואז הגענו ללילה הלא נשכח הנורא ההוא שבו רצחו לנו פה את ראש ממשלה.
הרצח של יצחק רבין מעיד על תחלואיה של חברה שלמה. זה הכי קל ללכת ולדבוק ברוצח שפל שעשה את המעשה, זה מאד קל לנשל את יגאל עמיר מכל מיני זכויות בסיסיות שמגיעות לו כאדם חי ונושם רק משום כך שהוא מאוס בעיני רבים. אציין כי בעיני, לא מקובל בכלל כל מעשי החקיקה שנחקקו בכנסת ויצרו חקיקה ספציפית נגד אדם. חברה דמוקרטית לא יכולה לחוקק חוקים כנגד אדם מסוים יהיה פשעו אשר יהיה, כאן היטשטשו להם הדרכים והנורמות, כך חברה במנוסה אבדה את עשתונותיה עם הירצחו של ראש הממשלה. לי נדמה שעד היום החברה שלי, זו החברה הישראלי, לא חזרה לאיתנה.
יגאל עמיר הוא אדם מאוס, אך אי אפשר להמאיס עדה שלמה. יצחק רבין היה בעבורי עוד כילד שראה בו כגיבור מלחמת ששת הימים (לא ידעתי כילד שהוא בעצם היה בהתמוטטות עצבים במהלך המלחמה) מושא הערצה שלי. עם השנים , כשהפכתי לנער ושמשתי כחבר במועצת התלמידים הארצית, אני זוכר שנפגשתי עמו כשהיה ראש הממשלה בקדנציה הראשונה, התוודעתי אליו מקרוב, אני זוכר עד היום את אותה עוצמת התרגשות שהיתה לי מעצם המגע עם ראש ממשלה. ובסה"כ נער הייתי.
נער הייתי גם זקנתי, 14 שנים אחרי רצח ראש הממשלה, נשאר לנו כאן רק להתעסק עם הזכויות והחובות של הרוצח הנמצא מאחרי סורג ובריח, כן יצא מהצינוק? לא יקבל ספרים? כן יזכה לחיי אישות.? לא יזכה להוליד ילדים? ואולי עוד יבקש גם לסיים את התואר במשפטים?
שכחנו את העקר.
העקר הוא שעשו כאן מעשה שלא יעשה, בשם ויכוח ציבורי לגיטימי ככל שיהיה. אני לא שייך ולא השתייכתי למחנה השלום מבית מדרשם של תומכי הסכמי אוסלו. במובן הזה הייתי מאד דומה ליצחק רבין שהתקשה מאד ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת, ההבדל ביננו היה שאני לא נדרשתי להוביל מדינה שלמה לתהליך חשוב וחיוני של עשיית שלום. לא האמנתי לעראפאת אז, וזה לא מוסיף לי שום נקודות זכות אם ברבות הימים התברר שהדאגה שלי היה לה על מה שתסמוך במבחן ההיסטוריה. ואין זה משנה כלל אם יצחק רבין במודל 2009 היה מכה על חטא על שנסה לעשות הסכם שלום עם הצורר הזה שברבות השנים שלח ורצח וטבח בנו אלפי אזרחים תמימים זקנים, נשים, ילדים, וטף, בשם ולמען קידום תהליך השלום, לפי הבנתו שלו, אותו יאסר עראפאת ימח שמו וזכרו.
יצחק רבין נרצח בככר,
החברה הישראלית היתה צריכה לענות לעצמה על שאלה פשוטה. למה זה בעצם קרה לנו? איפה טעינו? מה עשינו רע?
אותם שאלות פשוטות העדיפו כאן שלא לעסוק בהם. היה יותר קל להביע שאט נפש מהרוצח המתועב, היה יותר קל לערוך חשבון בבית משפט עם בחורה תמימה וישרת דרך, בשם מרגלית הר שפי שכל חטאה היה שלא נעתרה לחיזוריו של האיש. היה קל להרשיע אותה בדין על כך שלא מנעה פשע ולא מנעה את רציחת ראש הממשלה, כי היא הרי שמעה אותו מתרברב ואומר שצריך להרוג את ראש הממשלה.
החברה שלנו הפכה להיות יותר שסועה אחרי רצח ראש הממשלה. את המושכלות שצריכים היינו ללמוד ולהפיק למניעת מלחמת אחים בעתיד, לא השכלנו לעשות. הדביקו באנשים שמאמינים בזכות אבות על הארץ הזאת אות קין. סימנו את אנשים שהולכים עם מפלגות הימין במדינת ישראל, כרוצחים פוטנציאלים, סימנו את המדינה כמחולקת, ושום דבר טוב לא יצא לנו מזה עד עצם היום הזה.
תנועת הנוער "העובד הלומד" הטביעה את חותמה עם כרזה מקוממת, שבמהלך כל השנים האלה לא נמצא האומץ להוריד את הסלוגן הזה מסדר היום "לא נשכח ולא נסלח" . ומי ברר את השאלה למי בעצם מכוונת הכרזה הזו את האמירה? המילים "לא נשכח ולא נסלח" נשאבו אלינו כמושגים כלפי שונאי ישראל מקרב הגויים. "זכור את שעשה לך עמלק" אומרים בתפילה, ו"לעולם לא נשכח " אומרים על פשעי הנאצים במלחמת העולם השניה. הנה באה לה תנועת נוער ציונית חינוכית, ומתריסה נגד מחצית מבני העם הזה. "לא נשכח ולא נסלח" כאילו דמם היה הפקר בעיני מחצית מבני העם הזה.
ארבע עשרה שנים בלי ראש ממשלה יצחק רבין.
אני זוכר
אני זוכר את פניו האדומות. תמיד תהיתי, איך יש לו כזה עור אדום. אני זוכר את עיניו התכולות המדהימות כשלעצמן, את חיוכו הצנוע והמבוייש משהו, אני זוכר כמה רציתי לחבק אותו כמו אותם חיילים אותם ביקר בבתי החולים לאחר שתמו הקרבות במלחמת ששת הימים. אני זוכר אותו מההזדמנויות שהייתי נוכח בנאומים שלו, ובמפגשים שהיתה לי הזדמנות ממש להתחכך בו, מרחק נגיעה, אני זוכר את לחיצות היד שזכיתי ללחוץ את ידו.
ואני בהחלט זוכר בעצב כמה שדאגתי לו שלא יעשו לו שום דבר, כי הוא בהרבה מובנים היה כמו אבא שלי, קראו לו יצחק, כשמו של אבי, הוא יליד ירושלים, כמו אבי, והוא אף בן גילו של אבא שלי. הוא אפילו למד בבית הספר היסודי בו אני למדתי, "תחכמוני" בירושלים. ראיתי בו אבא, אפילו שחלקתי על דרכו המדינית באותם השנים.
ארבעה עשר שנים חבר,
ואתה באמת חסר | 
תגובות (28)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה!!
אחרי מות קדושים אמור
נכון כל כך, גם היום
וכתוב יפה.
איש יקר היה רבין
ולא בגלל המיתוס שעשו ממנו
אלא מהמציאות שהוא יצר
עשה זאת בצניעות וביושר
הוא רדף אגו מן הבוקר עד הערב
תודה על המילים דורין
והרי את יודעת שהמחשבה שלי ביחס לכתיבתך היא דומה.
ולא רק בזכות השכלתך המשפטית אלא בזכות מה שאת באמת.
אנחנו נמצאים כנראה באותו הצד של המפה שמבקש לעשות כאן שלום.... ואין אפילו משהו ראוי כאן שידבר על צדק... חוץ ממך?!
רובי, אכן לא למדנו כלום,
כי כולם מדברים על צדק ואף אחד לא מדבר על שלום.............
אוהבת את הכתיבה האמיתית והשנונה שלך
איזה יופי תמי, גם אני שואב את עולם המושגים שלי מרופאי השינים. אנחנו חברה שבחרה לא לטפל בכאב שינים שניתן היה לפתור בטיפול כמעט קוסמטי של "סתימה" ונגררו לטיפול שורש, עמוק עמוק.... והיום, אני הכי מפחד, שגם טיפול השורש לא ממש יעיל כאן, ויש חשש שרופא השינים שלנו יגיד, "אין ברירה צריכים עקירה"
מזה, בדיוק מזה... אני הכי פוחד תמי
נו.... ומה חשבת? שאני אשאיר אותך כאן בגשם לבד בלי שאקדיש למענך איזה שיר נבחר?
להנאתך, מאיר בנאי - גשם
כביש אספלט, מול חומה
קבצנים בפינה
אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי.
משתתף בקרבות
נצחונות, מפלות
אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי.
גשם, רד כבר גשם
כי צריך לשטוף הכל
לא רוצה לראות הכל כשבא
הגשם
רד כבר גשם
כי העיר כבר עייפה
היא פוחדת מעצמה
רוצה לנשום
זכרונות, אפלה
שוב שואל, אין תשובה
אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי
גשם, רד כבר גשם...
אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי
מה אומר ומה אוסיף רותי?
מה שמתנגן לי עכשיו בראש??
"אל תקרא לי עם".... שלום חנוך
תודה טובה על המילים הטובות
ובכל זאת, בהקשר של הסלוגאן הזה "לא נשכח ולא נסלח" יש לנו עוד מה להגיד אחד לשניה. אני חושב שאסור לשכוח ובודאי שאין לסלוח לכל מי שבאמת ובתמים רצה ברצח הזה. במעשה הזה שיביא לסילוקו של רבין מהעולם שלנו. הויכוח שלי בנקודה הזו היא שמדובר בכל זאת בקבוצה של הזויים, כזה מיעוט בטל בשישים שמצוי בכל מסגרת חברתית.
הטענה שלי היא שהסלוגן הזה כפי צורתו מכוון גם אלי . ואל אנשים דומים לי (כמו ח"כ רובי ריבלין) שבדיוק התריס באזכרה לזכרו של רבין ברוח הדברים האלה. רוצה לומר, גם אם השקפותינו היו שונות בודאי שלא ייחלנו לתוצאה נוראית כל כך כדרך לפתרון בעיות בעולם ובחברה דמוקרטית. זו בפירוש לא דרכם של אותם אלה והם היו ממש רבים (אפילו הביאו לבחירתו של ראש ממשלה בבחירות של 96 איזה אחד אחר, שלא היה שייך למחנה רבין) ובכל זאת, אותם אלה, מתוייגים בתגית הנוראית הזו . על כך אני מלין.
ומובן שאני לא מלין באלה הדברים כנגדך. אני יודע שדרכך היא דרך הנועם וכל נתיבותיך שלום. (זו גם דרכי, האמיני לי).
רובי,
קראתי והתרגשתי. התחברתי לכאב ולאכפתיות בהם כתבת את הפוסט החשוב הזה.
כמדינה לא למדנו כלום, זה נכון. מהסיבה הפשוטה שכאן עוסקים בכיבוי שריפות
במקום בטיפולי שורש. מצב השרדותי שכזה. הלוואי ונגיע לימים אחרים.
באשר אליך, כמו תמיד אני קוראת ומהרהרת כמה יש לך לתרום למדינה הזו
אם תצליח לתעל את האנרגיות של הכאב והתסכול לעשייה.
תודה,
תראה איזה יופי של גשם בחוץ :)
תמי
עם לא קם בבוקר ומחליט החלטות לשנות.
עם זקוק למנהיגים שינחו ויובילו אותו .
ומה הפלא שלא קרה לנו הרבה מאז?
הייתי שם באותו הערב .
עד הרצח היה שם עם בתפארתו.
פוסט נפלא על אף שאיני מסכימה עם הכל ולכן גם ככבתי (חצמזה שאני מעריצה של כתיבתך).
ישנה אבל נקודה אחת שבה האי הסכמה ביננו היא אקוטית. אני עדיין בדעה שלא נשכח ולא נסלח (ולא רק ליגאל עמיר אלא גם לאלו שהסיתו ויצרו את האקלים שבו הוא הרגיש חופשי לבצע את הפשע הנורא הזה).
אכן יוסי, ועל כך אני בעקר מלין.
כואב לי לדעת שגם בחלוף 14 שנים השסע בחברה הישראלית בעקבות הרצח לא ממש הצטמצם. למעשה, אף אחד לא התמודד חזיתית עם המשמעויות הנגזרות מקיומו של שסע. ענין זה עלול להשפיע על החברה הישראלית בשנים הבאות, ואיש אינו פוצה פה ועושה מעשה.
אכן, בראש ובראשונה הצפיה למעשה צריך שתבוא מלמעלה, מכוון ההנהגה.
אמנם, רחשי הלב הכואבים לובשים ופושטים צורות מאד מגוונות
תודה רבה רובי על דבריך החשובים, על מה שכתבת על מי שהיה כמו אבא שלך ושל רבים מאיתנו.
יש מי למד מהרצח ויש מי שלא.
השב"כ, אני סבור, למד.
מנהיגי הליכוד, אני סבור, למדו.
בביה"ס התלמידים לומדים.
ובכל זאת, המורשת, המסקנות מהרצח הנורא וההתפקחות לא יכולים לתקן את בעיות היסוד, לא יכולים לתקן את השסע והסתירה שאנו חיים בהם בהיעדר הובלה מדינית, חתירה אמיתית לשלום ולפיוס. הובלה של מנהיג אמיתי, כמו יצחק רבין.
ויש עוד ועוד, הבעת רחשי לב כואבים.
אכן.*
לא בקשתי ללמוד שום דבר מרצח. אני תוהה עם עצמי על השלב שקדם לרצח. למה בכלל זה הגיע לנו. כולם שכחו שזה היה באויר תקופה ארוכה לפני שרבין נרצח. אני עוד זוכר את רזי ברקאי מראיין את דליה פילוסוף שבועים לפני הרצח ושואל אותה אם אבא שלה לא מפחד שינסו להתנקש בחייו. פתאום כולם שכחו שזה היה באויר. פתאום התחילו מציאות חדשה אחרי הרצח שבה עסקו ברוצח ובסדרת הזכויות והחובות שיש להעניק לו בכלא. לא שאלו ולא עסקו בשאלה איך הגענו לזה.
כל ככר וכל רחוב בכל עיר וגם בתי ספר נקראים על שם רבין. אפשר עכשיו לסמן וי גדול ולהגיד... הנה, אנחנו זוכרים ולא שוכחים.
אני את החויה הרגשית הזו, שכך אתה קורא לה, לא צריך היא לא תמנע רצח בפעם הבאה. והיא לא תביא לשום תובנה שהיא כל כך חשובה וחיונית ולא נמצאה לה עדין גם אחרי 14 שנים מהרצח, השעה המתאימה.
אבל... כמו שנאמר במקורות.... צדיק באמונתו יחיה, לא מאמין שאצליח לשנות מההבנה שלך את הדברים.
תודה תמי
ריגשת.
רובי
למדנו , אבל רק מה שאפשר ללמוד מדבר כזה.
אתה קצת מגזים בציפיות שלך על כמה אפשר ללמוד מרצח .
עיקר ההשפעה הוא החוויה הרגשית שהוטבעה.
למידה היא שכלתנית והרבה פחות עמוקה.
*
לא יודעת איך עושים טראקבק
אם תרצה תוכל רובי להוסיף זאת לפוסט או לטארבק,
אני חושבת שאם יאגדו כמה פוסטים ודברים על הנושא זה יצא אוסף כאוב מרשים ומהמם.
להבה גדולה יותר להראות לו שם למעלה, שאנו זוכרים, לא שוכחים, לא סולחים
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1296504
תודה תמי על התגובה החשובה שלך
אני בסה"כ לא חושב שכוונתי רק לנוער הגבעות. אני התיחסתי בפוסט הזה להתיחסות מאד בעיתית כלפי קבוצה שחושבת אחרת ממפלגות השמאל. גם אנשים ממש רגילים "ליכודניקים כאלה" , הוקצו מחמת המיאוס בעקבות הרצח. וזה לא היה צריך להיות כך.
קיצוניות מכל כוון היא בעיתית. אין בכלל ספק, ובעיני אין אפילו ספק שאת לא נמנת על אלה שמסמנים אנשים. אבל גם את בטח מכירה את הרגישות הזו שיש ליחס לאנשים שהם שונים. גם אם הם שונים בהשקפות שלהם, זה עדין לא הופך אותם לרוצחים בפוטנציה.
ואני באמת לא סולח לאמירות האלה שבאים מאנשים שיותר קרובים אליך מאשר קרובים אלי והם שממשיכים גם 14 שנים אחרי להצהיר "לא נשכח ולא נסלח". זה משפט בלתי נסלח בעיני.
שני דברים:
כיכבתי, בגלל החלקים שהסכמתי איתם ושנגעו לי. אתה שואל: "איך שכחנו את הכל ביום שאחרי?" - והתשובה היא, כי ככה זה פה. ממש מסורת. רואים את זה גם בכותרת העיתון מאז: "ההלם והזעזוע", כותרות ענק שחורות ואדומות של עיתונות שחלק גדול ממנה צהוב. השכחה פה מגיעה מאוד מהר.
יש לנו חילוקי דיעות בעניינים שונים עליהם כתבת כאן. אני לא מסמנת אנשים, אף פעם, רק בגלל דיעה שלהם, אבל יצא לי לפני איזה שנה וקצת לבלות שבוע במחיצת נוער גבעות. קצת יותר מנוער בגיל, אבל "גבעותיים" גאים. תשמע, מלבד החוויה האנתרופולוגית, אני עד היום מרגישה מבולבלת בקשר אליהם. מצד אחד, רובם היו אנשים נחמדים, מצחיקים, חביבים - הרגשתי איתם במובנים רבים נוח הרבה יותר מאשר עם גברים ישראליים חילוניים. לא הטרידו אותי, לא חיטטו בענייניי האישיים. יכולתי לדבר איתם גם על דברים שלא הסכמנו עליהם!! שזה בכלל היה לי חדש. אבל היתה איזו נקודה שדיברנו על רבין, ואחד מהם אמר: "רבין? רבין התאבד".
רובי, אני לא מסמנת אנשים, אבל אמביוולנטית וחשדנית כלפי אנשים קיצוניים שמרגישים זכות אבות על כל שעל אדמה. משני הצדדים, דרך אגב. לא רק מהצד "שלנו".
ולא אסכם, כי אני טיפוס נורא פסימי בעניינים כאלה. וגם ככה זה לא אירוע לחגוג.
אני בהחלט מסכים איתך שלבנות תהליך של שלום, הרבה יותר קשה, הרבה יותר מורכב, והרבה יותר לוקח זמן, מלהרוס במלחמה.
תודה לך אביה
בעיני הוא לא היה משכמו ומעלה אבל זה לא פוגע כהוא זה בשום דבר מהזכויות הרבות, והם היו באמת רבות מאד "משכמם ומעלה" של המעשים הטובים החשובים המשמעותיים ביותר שהוא עשה למען המדינה הזו בשנות חייו. כאיש צבא בעקר, ולא רק. גם בשדה הפוליטי בהסכם השלום עם ירדן שיזקף לזכותו.
רק באחרונה נחשפתי לסיפור שנגע בדפוסי שחיתות שאפשר היה לייחס גם לו. מפי אושיה היודעת יותר מדבר וחצי דבר על שחיתות, שהיא גם אותה אושיה שהביאה לסילוקו מכס ראש הממשלה בקדנציה הראשונה בפרשת הדולרים המפורסמת - דן מרגלית. אז לא הכל דבש.
וזה ממש לא סותר
רבין, אתה חסר
ליועץ שלום ! תודה על הפוסט שהצעת, קראתי בהקשבה מלאה. עוד בראשית דברי טענתי שאת יגאל עמיר אני ברצון אשכח. רק לא את התופעה, כוחנית( רצחנית ) שלא בוררת במעשיה והכל כדי להעביר את דעותיה הפוליטיות.אם היה הדבר ניתן הייתי היום לוחצת ידו של רבין בהתרגשות ולו רק בגלל אומץ ליבו לנסות ולמצוא דרך של שלום גם במחיר יקר. כדי להיות אמיץ בקרב צריך לרוב רק זמן מועט. לא כן במלחמה יום יומית על שלום והשרדות שלעיתים צריך להאבק עליה שנות דור ויותר.
רובי -
14 שנים והוא כל כך חסר
אדם משיכמו ומעלה
אהבתי את שהבאת
קשה לא לזכור את פניו האדומות,
עיניו התכולות, חיוכו הצנוע והמבוייש
תודה