הנה אנו בפתחו של יום הזכרון הארבעה עשר להירצחו של ראש ממשלה בישראל. כך חלפו להם 14 שנים תמימות, כל אחד מאיתנו בטח יודע לקחת את עצמו לאותו רגע לפני 14 שנים שבישרו לנו כי נרצח לנו כאן ראש הממשלה, כמעט כל אחד מאיתנו יודע להשיב בעל פה על השאלה "איפה היית כשרצחו לנו כאן ראש ממשלה" והנה עכשיו, בחלוף הזמן נותר לשאול, האם למדנו משהו מהרצח?

אני עונה לשאלה הזו כל השנים בפשטות, בשלילה. נדמה לי כי פרשת הרצח של ראש ממשלה בישראל לא עשתה משהו ממשי לחברה הישראלית.  במקום לקחת את הרצח הנתעב הזה לאפיקים מחנכים שנועדו להעניק לדורות הבאים מושכלות יסוד, וסולם ערכים מתוקן, אני יותר ויותר מתחזק בדעה שמהרצח הזה נשאר לנו רק להתחשבן עם הרוצח יגאל עמיר, ופחות ופחות להתעסק עם המשמעות העמוקה ביותר שנוגעת ונובעת ממעשה הנבלה הזה שבו רצחו את ראש הממשלה שלנו יצחק רבין.

התמונות שלי מיצחק רבין מחזירים אותי מספר חודשים  לאחור לחודש יולי 95. זו היתה  לי הפעם האחרונה שבה פגשתי את ראש הממשלה פנים אל פנים. היה זה באירוע שהתרחש בלשכת עורכי הדין בירושלים לרגל סיום שנת המשפט באותה השנה. יצחק רבין הגיע לאירוע הזה מוקף באנשיו ובאנשי הביטחון שתפקידם היה לשמור עליו. הוא התערבב בתוך הקהל וחיפש אחר נשיא בית המשפט העליון אותה עת, וידידו הטוב, מאיר שמגר שהיה אף הוא באירוע.  פתע עזב אותנו כנער הרץ ומדלג בקלילות במדרגות הבניין, הולך לפגוש בנשיא שמגר, שהמתין לו בחדר מסוים בבנין. כבר אז החשיד אותי בהתנהלות הצברית המופגנת שלו, ואני בהחלט זוכר את עצמי תוהה בשאלה, "מה הוא לא מפחד? מי יודע מי מבין הציבור שנמצא במקום שיכול לעשות מעשה?

הימים היו ימי משבר עמוק, משבר אמון שרחש בחברה ישראלית. תרגילים פוליטיים שמשום מה נשתכחו מאיתנו כדי ליצור רוב לתהליכי אוסלו. המיציבושי שנתנו לגולדפרב כדי שיעביר את תמיכתו ממפלגה ימנית ציונית שנקראה "צומת" לסיעת העבודה וכך נוצר רוב זעום אבל רוב דמוקרטי שאפשר לראש הממשלה לקדם את התהליך שהאמין בו בדרכו שלו.

זה היה כמה שבועות לפני האירועים הנוראים שהעמידו את ראש הממשלה בסכנה, באירוע של פתיחת המחלף  החדש  בכפר שמריהו, ועוד מיני אירועים שראש הממשלה אז כיבד את נוכחותו בהם. הסכנה בה עמד ראש הממשלה היתה  לגמרי באויר. איך שכחנו את הכל ביום שאחרי?

אני עוד זוכר איך תלשו לו מרכב השרד בו נסע באיזור גן הורדים בירושלים את הסמל שעיטר את מכוניתו המפוארת. כולם כאן "ישנו בעמידה" שכחו שהוא משמש מטרה נוחה לרצח בידי מטורף כזה או אחר.

ואז הגענו ללילה הלא נשכח הנורא ההוא שבו רצחו לנו פה את ראש  ממשלה.

הרצח של יצחק רבין מעיד על תחלואיה של חברה שלמה. זה הכי קל ללכת ולדבוק ברוצח שפל שעשה את המעשה, זה מאד קל לנשל את יגאל עמיר מכל מיני זכויות בסיסיות שמגיעות לו כאדם חי ונושם רק משום כך שהוא מאוס בעיני רבים. אציין כי בעיני, לא מקובל בכלל כל מעשי החקיקה שנחקקו בכנסת ויצרו חקיקה ספציפית נגד אדם. חברה דמוקרטית לא יכולה לחוקק חוקים כנגד אדם מסוים יהיה פשעו אשר יהיה, כאן היטשטשו להם הדרכים והנורמות, כך חברה במנוסה אבדה את עשתונותיה עם הירצחו של ראש הממשלה. לי נדמה   שעד היום  החברה שלי, זו החברה הישראלי, לא חזרה לאיתנה.

יגאל עמיר הוא אדם מאוס, אך אי אפשר להמאיס עדה שלמה. יצחק רבין היה בעבורי עוד כילד שראה בו כגיבור מלחמת ששת הימים (לא ידעתי כילד שהוא בעצם היה בהתמוטטות עצבים במהלך המלחמה) מושא הערצה שלי. עם השנים , כשהפכתי לנער ושמשתי כחבר במועצת התלמידים הארצית, אני זוכר שנפגשתי עמו כשהיה ראש הממשלה בקדנציה הראשונה, התוודעתי אליו מקרוב, אני זוכר עד היום את אותה עוצמת התרגשות שהיתה לי מעצם המגע עם ראש ממשלה. ובסה"כ נער הייתי.

נער הייתי גם זקנתי, 14 שנים אחרי רצח ראש הממשלה, נשאר לנו כאן רק להתעסק עם הזכויות והחובות של הרוצח הנמצא מאחרי סורג ובריח, כן יצא מהצינוק? לא יקבל ספרים? כן יזכה לחיי אישות.? לא יזכה להוליד ילדים? ואולי עוד יבקש גם לסיים את התואר במשפטים?

שכחנו את העקר.

העקר הוא שעשו כאן מעשה שלא יעשה, בשם ויכוח ציבורי לגיטימי ככל שיהיה. אני לא שייך ולא השתייכתי למחנה השלום מבית מדרשם של תומכי הסכמי אוסלו. במובן הזה הייתי מאד דומה ליצחק רבין שהתקשה מאד ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת,  ההבדל ביננו היה שאני לא נדרשתי להוביל מדינה שלמה לתהליך חשוב וחיוני של עשיית שלום. לא האמנתי לעראפאת אז,  וזה לא מוסיף לי שום נקודות זכות אם ברבות הימים התברר שהדאגה שלי היה לה על מה שתסמוך במבחן ההיסטוריה. ואין זה משנה כלל אם יצחק רבין במודל 2009 היה מכה על חטא על שנסה לעשות הסכם שלום עם הצורר הזה שברבות השנים  שלח ורצח וטבח בנו אלפי אזרחים תמימים זקנים, נשים, ילדים, וטף, בשם ולמען קידום תהליך השלום, לפי הבנתו שלו, אותו יאסר עראפאת ימח שמו וזכרו.

יצחק רבין נרצח בככר,

החברה הישראלית היתה צריכה לענות לעצמה על שאלה פשוטה. למה זה בעצם קרה לנו? איפה טעינו? מה עשינו רע?

אותם שאלות פשוטות העדיפו כאן שלא לעסוק בהם. היה יותר קל להביע שאט נפש מהרוצח המתועב, היה יותר קל לערוך חשבון בבית משפט עם בחורה תמימה וישרת דרך, בשם מרגלית הר שפי שכל חטאה היה שלא נעתרה לחיזוריו של האיש. היה קל להרשיע אותה בדין על כך שלא מנעה פשע ולא מנעה את רציחת ראש הממשלה, כי היא הרי שמעה אותו מתרברב ואומר שצריך להרוג את ראש הממשלה.

החברה שלנו הפכה להיות יותר שסועה אחרי רצח ראש הממשלה. את המושכלות שצריכים היינו ללמוד ולהפיק למניעת מלחמת אחים בעתיד, לא השכלנו לעשות. הדביקו באנשים שמאמינים בזכות אבות על הארץ הזאת אות קין. סימנו את אנשים שהולכים עם מפלגות הימין במדינת ישראל, כרוצחים פוטנציאלים, סימנו את המדינה כמחולקת, ושום דבר טוב לא יצא לנו מזה עד עצם היום הזה.

תנועת הנוער "העובד הלומד" הטביעה את חותמה עם כרזה מקוממת, שבמהלך כל השנים האלה לא נמצא האומץ להוריד את הסלוגן הזה מסדר היום "לא נשכח ולא נסלח" . ומי ברר את השאלה למי בעצם מכוונת הכרזה הזו את האמירה? המילים "לא נשכח ולא נסלח" נשאבו אלינו כמושגים כלפי שונאי ישראל מקרב הגויים. "זכור את שעשה לך עמלק" אומרים בתפילה, ו"לעולם לא נשכח " אומרים על פשעי הנאצים במלחמת העולם השניה. הנה באה לה תנועת נוער ציונית חינוכית, ומתריסה נגד מחצית מבני העם הזה. "לא נשכח ולא נסלח" כאילו דמם היה הפקר בעיני מחצית מבני העם הזה.

ארבע עשרה שנים  בלי ראש ממשלה יצחק רבין.

אני זוכר

אני זוכר את פניו האדומות. תמיד תהיתי, איך יש לו כזה עור אדום. אני זוכר את עיניו התכולות המדהימות כשלעצמן, את חיוכו הצנוע והמבוייש משהו, אני זוכר כמה רציתי לחבק אותו כמו אותם חיילים אותם ביקר בבתי החולים לאחר שתמו הקרבות במלחמת ששת הימים. אני זוכר אותו מההזדמנויות שהייתי נוכח בנאומים שלו, ובמפגשים שהיתה לי הזדמנות ממש להתחכך בו, מרחק נגיעה, אני זוכר את לחיצות היד שזכיתי ללחוץ את ידו.

ואני בהחלט זוכר בעצב כמה שדאגתי לו שלא יעשו לו שום דבר, כי הוא בהרבה מובנים היה כמו אבא שלי, קראו לו יצחק, כשמו של אבי, הוא יליד ירושלים, כמו אבי, והוא אף בן גילו של אבא שלי. הוא אפילו למד בבית הספר היסודי בו אני למדתי, "תחכמוני" בירושלים. ראיתי בו אבא, אפילו שחלקתי על דרכו המדינית באותם השנים.

ארבעה עשר שנים חבר,

ואתה באמת חסר