חודש עבר, ואני כבר בשיא הלימודים לקראת מבחן הפסיכומטרי.

 מאוהבת במדריך, לא נותנת לזה להפריע לי לשבת ולחרוש. למרות שלפעמים בשיעור אני מוצאת את עצמי מפנטזת עליו. אבל חוזרת לעצמי מיד ומתרכזת בשיעור.

אני מאוד גאה בעצמי, אני באמת משקיעה בלימודים האלה, אני באמת משתדלת ולא מזלזלת לרגע. אפילו הורדתי לעצמי משמרת בעבודה, כדי ללמוד יותר. אבל כאן גם נכנס החלק המלחיץ. סוף החודש הגיע, ואין לי שעות עבודה. לא צפויה לי משכורת טובה על החודש הזה, ושכר הדירה שלי לא משתנה בהתאם, גם לא ההוצאות השוטפות.. ובחודש הבא, זה צפוי להיות רק יותר לחוץ. 

חשבתי שאוכל להוריד עוד משמרת אחת, כדי לעמוד בעומס השיעורים שיהיה ככל שהמבחן מתקרב, אבל זה אומר או שהמינוס בחשבון הבנק שלי יגדל, או שאבא יעזור לי קצת בחודש וחצי הקרובים. 

אבל כמו שציפיתי (הרבה ציפיות יש הפעם בפוסט), כבר בתחילת השיחה, עוד לפני שהספקתי להעלות את הבקשה עצמה, כבר בהכנות שעשיתי לו בטלפון, על הורדת שעות עבודה, ומשכורת מאוד נמוכה הוא התפרץ לדברי ואמר "לגבי כסף, אני לא יכול לעזור לך, אני במצב גרוע מאד". אני לא יודעת אם אני מאמינה לו. אני יותר מאמינה שהוא פשוט לא רוצה לעזור. שהרי היחסים בינינו לא הכי טובים שיש. 

אבל זה פשוט אומר שאני צריכה להשלים עם העובדה שאת הדיאטה שלי אני אעשה גם כלכלית. ולא רק תזונתית.

אבל אז אני חושבת, למה לעזאזל אנשים מביאים ילדים לעולם, אם הם לא מתכוונים לתמוך בהם בדרכם לעצמאות? 

אבל לא חשוב זה. מתישהו זה יעבור, ואני אצליח. ולא אצטרך שוב להלחיץ אותי במחשבות על לבקש ממנו עזרה.