כותרות TheMarker >
    ';

    המסע אל העצמי

    על מי שאני, האמונות, הערכים, הדברים שמעניינים אותי ועוד'

    ארכיון

    פרק מס' 2- שנות ההתבגרות

    5 תגובות   יום שישי , 31/8/07, 11:14

    טוב חברים. אחרי העדרות ארוכה מפאת חוסר תקשורת (מעבר דירה וכו')

    אני סוף סוף כאן בחזרה. אז היום החלטתי להתיישב ולכתוב את הפוסט השני

    ועל פי בקשות והערות הפעם אשתדל שהפרק יהיה ארוך יותר.

    טוב עצרתי בזה שבגיל 14 לערך התחילו לעלות לי שאלות גדולות וקיומיות.

    לא משהו שכל טינאייג'רית ממוצעת עוברת.

    הכל התחיל לצערי באובדן טרגדי של ילד קטן שהיה קרוב לליבי.

    האובדן הזה עורר אצלי כעסים רבים על היושב במרומים. היה לי קשה מאוד לקבל את

    העובדה שגם ילדים בני 3 צריכים להאסף אל קרבו לאחר סבל ממושך.

    התחלתי לחקור ולשאול המון שאלות את הדמויות החינוכיות בחיי, מורים רבנים הורים....

    שאלות שהתפרשו לעיתים כהירהורי כפירה. לעיתים נתקלתי בסובלנות ולעיתים בהרמת גבה

    אבל התשובות שקיבלתי לא סיפקו אותי ולא נחתי.

    במהלך התקופה הזאת עזבתי את בני עקיבא - ה-התנועה של הנוער דתי לאומי.

    הרגשתי כבר לא שייכת, שאני משדרת על סקאלה אחרת מהחבר'ה האלה.

    התחברתי לשתי בנות שהיו גדולות ממני בשנה( אתם יודעים בגיל הזה זאת גאווה חברים

    גדולים ממך, גם אם זה בשנה.)

    והפכנו לשלישיית מוסקטריות שכאלה.

    כולנו קצצנו את השיער קצר קצר כמן חלק ממרד נעורים מובהק

    ונראנו כמו ילדים מפוחדים.

    אני זוכרת את גיל הנעורים כתקופת מרד קשה שלי.

    ההורים שלא ממש לא הבינו אותי ולא ידעו איך להתמודד איתי. נתקלתי בחומות

    של התעקשות על שלהם, בכל נושא אפשרי, בעניין דת, לבוש, התספורת הקצוצה

    שלא זכתה למחמאות כלל וכלל וכו'.

    הרגשתי שביני לבין ההורים שלי נפערת תהום ענקית שלא ניתנת לגישור

    ההתעקשות שלהם הובילה אותי רק למרוד בצורה קשה יותר ולהלחם על שלי.

    הרגשתי שזה אני נגד כל העולם המוכר לי.

    חברות דתיות התרחקו מטבע הדברים, כבר לא היה לנו נושאים משותפים.

    הם היו ילדות טובות ואני המרדנית , זאת ש"התדרדה" (ככה מכנים את מי שמתרחק מהדת)

    שתבינו לא הייתי מופרעת, אי אפשר לכנות אותי כך.

    התווכחתי על אידאולוגיה, רעיונות, אמונות עם המורים - הדמויות החינוכיות בחיי 

    מהמזל שלי דווקא בשנות ההתבגרות והשאלות חינכה את כיתתי מורה חרדית

    שלא שייכת לזרם. כך שהשאלות שהעלתי נתקלו בתגובות אטומות מצידה.

    בגיל 16 הפכתי לציפור לילה, לילות שלמים לא נרדמתי, מוטרדת ממצבי ( אתם יודעים

    בגיל הזה הכל נראה נורא וקשה), העברתי לילות שלמים בכתיבה, ובהאזנה לרדיו

    הייתה תחנה אחת במיוחד ששבתה אותי. אז תחנת רדיו איזורית חדשה יחסית - רדיו ירושלים.

    כך נתקלתי בתוכנית רדיו לילית שעשתה לי את זה. "לילה שקד" עם מיכל מירון שקד ז"ל.

    התחלתי להקשיב באדיקות כל יום שלישי ומוצא"ש בשעות הלילה הקטנות.

    מיכל דיברה על כל הנושאים שבעולם וגם על הבדלי העולמות מן הסתם, ירושלים.

    באחד מן הימים  החלטתי לאזור אומץ ועליתי לשידור. החיבור היה הדדי

    השיחה זרמה וקלחה מתוך השיחה הזאת נולדה לה כמעין פינה. כל שבוע התקשרה אלי

    המפיקה של התוכנית ואני עליתי לשידור ודיברתי עם מיכל על נושא שרציתי.

    מיכל אהבה את האופן שבו התבטאתי וקראה לי בת אל השנונה. זאת הייתה הרגשה טובה

    להיות מוערכת, לא הכרתי את ההרגשה הזאת עד אז. כאמור נתקלתי

    בהתנגדות לכל מעשיי, מאחורי גבי כונתי הילדה הרעה. אז ככה שזה בהחלט נגע ללבי

    שפתאום מעריכים אותי ושאני שווה משהו לדעת אדם אובייקטיבי לחלוטין.

    הפינה בתוכנית הייתה הסוד הקטן שלי, אבל  מסתבר שהיו כמה בנות (בנות כן, למדתי כמעט רק עם בנות) שהאזינו לתוכנית ושמעו גם אותי, יום אחד הגיעה אלי בחורה והשמיעה באוזני את דעתה על דבריי. ומכאן זה התגלגל וסיפרתי לחברותיי לשלישיית המוסקטריות.

    בעיירה הקטנה הדרומית ממנה אני באה, התפתחה באותה תקופה סאגה לא קטנה.

    הימים ימי משפט של רוצח ראש הממשלה, יגאל עמיר. עיתונאי חד קלט שלמשפטו של הרוצח

    מגיעות דרך קבע 3 בנות שלא נראות קשורות. ומפה התפתחה לה פרשת "המעריצות של

    יגאל עמיר" 3 בנות ששתיים מהם למדו איתי בבית ספר, שכבה מעלי. (עם 2 המוסקטריות)

    הימים הם ימי החופש הגדול ועל בית הספר צבאו כלי תקשורת, הגעתי לבית הספר, שם

    הסתגרו להם הבנות המעריצות, אני זוכרת שהתראיינתי לרדיו דרום, ואח"כ גם

    לCNN (אגב מעולם לא ציפיתי בזה, אבל אני יודעת שזה שודר מאנשים שצפו בי).

    ניסיתי להגן על בית הספר, על שמנו הטוב. סה"כ היה מדובר בשתי בנות, ולא בתופעה.

    מה גם שאף אחד לא ידע על העניין, אחרת אני אישית בטוח הייתי מביעה את התנגדותי בקול רם. אפשר לומר ששתי החוויות התקשורתיות שעברתי בשנים האלה, הם אלה שיצרו את האהבה שלי לתחום והן שעיצבו  את החלטה ללמוד תקשורת, שנים אחר כך.

    טוב חברים עד כאן הפרק הנ"ל. מקווה שאהבתם.

    בפרק הבאה אספר לכם על תקופת הצבא, השחרור הבלבול וההתחלה החדשה. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/11/09 18:15:

      תודה רבה רוקמת :-)
        30/10/09 19:08:

      מאוד מרתק הסיפור שלך .
        2/9/07 00:06:

      מעניין צ'יקי מדוע דווקא מכל הפרטים

      בפוסט דווקא זה שמשך אותך... 

        31/8/07 19:52:

      מעניין החיבור ליגאל עמיר. הוא נחשב הרי לדימון ולכן זה יוצר באופן טבעי גם משיכה אליו.

      גם היום בעיסוק הביזארי סביב הזרע שלו בתקשורת, רואים עיסוק ישיר במיניות שלו.

        31/8/07 11:22:

      חוויות  מרתקות

       

      ואת  באמת  נשמעת   10

       

      סופ"ש  כייפי  מחייך