כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    קִללת הפקאן < ניצה צמרת

    67 תגובות   יום שישי , 30/10/09, 00:57


    הסיפור "קִללת הפקאן", נכתב אחרי ביקורה של סבתא רחל בביתי. היא אחזה בידיה בשקית שהכילה אגוזי פקאן.

    "זה בשבילך", אמרה והושיטה לי את המנחה. 

    באותו הביקור סיכמנו שנכתוב את סיפור חייה למען ההיסטוריה המשפחתית.

    הנכד שלה, ג'ו מ. מהקפה, היה השדכן.

    אחרי שבוע התחלנו לעבוד על סיפורה.

    "את יודעת", אמרתי לה, "העלית בי געגועים לעבר. בזכותך כתבתי  סיפור שדמיון ומציאות נשזרו בין שורותיו".

     

     היא ביקשה שאקריא את הסיפור באוזניה.

    הלכנו יחד לחדר העבודה שלי והתיישבנו ליד המחשב. היא ישבה מרותקת אל המסך והקשיבה.

    "יום אחד", הרהרתי בקול, " יסביר לי אלוהים, איך נתן לכל זה לקרות".

    מחינו כתמי דמעה האחת מלחיה של השנייה ושתקנו עד שסבתא רחל אמרה, "אני אוהבת את הסיפור, למרות שהוא עצוב", וביקשה לצרף אותו לספר.

    כמובן שהסכמתי בשמחה וקיבלתי את רשותה לפרסמו כאן מזמן.

    בעוד שבועיים נחגוג אתה את צאתו של הספר לאור.

    בהעלאת הסיפור שנית, אני רואה הזדמנות להודות לסבתא רחל, לנכד ג'ו-ג'ו ולכל שאר בני המשפחה הנפלאה הזו.


     

    קִללת הפקאן 

     

    בשעה 11 בדיוק צלצלו באינטרקום. רחל עמדה בפתח הדלת מחייכת, עיניה כוכבים מאירים ובידה שקית ניילון עם אגוזי פקאן.   "תודה מתוקה", אמרתי מתעכבת על פניה הטובות. אלוהים צייר לאישה הזו שפתיים שאני רוצה לנשק. במקום זה אני מחבקת אותה.

    "קטפתי את האגוזים מהדשא", היא צוחקת. "הרוח הפילה אותם לכבודך".

    רחל היא אישה-ילדה בת שמונים ואחת.

    על הדשא הירוק שלה צומח עץ אגוז ענק. גם לי היה פעם עץ כזה בגינה.

    האגוזים שנשתכחו על האדמה בחצר שלנו הנביטו הבטחה לעצים חדשים, אבל יום אחד הגיע דוד ישראל מהקיבוץ והסביר לי, ש"בלי הרכבה לא יהיו פירות".

     

    ----------------- 

     

     

    אחרי שאבא שלי מת, טמנתי אגוזים בתוואי המלבני שחרצתי באדמה סביב המצבה שלו. חלמתי שיגדל לו יער קטן. לא ידעתי שאדמת מתים עקרה.  

    לאבא הייתה נגריה בחצר. חמורים ופרדות רתומים לעגלות, היו מובילים את לוחות העץ והרהיטים שעיצב לבתי התושבים במושבה וביישובי הסביבה.

    אני לא יודעת אם הוא היה מעצב מדמיונו או מתמונות שראה. אני זוכרת את השרטוטים שלו בתלת-מימד, את זנב העיפרון מרקד על הנייר וחוזר למקומו אל השקע מאחורי תנוך האוזן.  

     

    ----------------

     

     

    אבא היה מתחייב לאנשים על גמר עבודה אבל אף פעם לא עמד בהבטחותיו. הוא היה קובע יום בשבוע ולא אומר האם התכוון ליום מסוים בשבוע הבא או בחודש הבא.

    למרות שהרבה פעמים כעסו עליו, לא ויתרו על שירותיו המקצועיים. לפעמים הוא בעצמו חש שהגזים הגזמת יתר ומעיין התירוצים שלו התרוקן. במקרים כאלה היה קורא לי ואומר בהונגרית מהירה, "עוד מעט יבוא מישהו. אני מוכרח להתחבא, תודיעי לי כשהוא יסתלק". ואז בזריזות של נער, היה מטפס על סולם החבלים ומסתתר בין ענפי הפקאן.

    אבא נעלם ואימא הייתה יוצאת מגדרה כדי למצוא אותו. היא כמעט הייתה משתגעת ברגעים הללו, "תגידי לי להיכן הוא נעלם בלי להודיע". ואני מעולם לא גיליתי לה.

    כשהעץ עמד בשלכת אבא עלה על האופניים ונעלם לשום מקום למשך שעה-שעתיים, וכשירד גשם הסתתר מתחת למיטה הגדולה בחדר השינה, הוא נכנס הביתה בשקט דרך המרפסת והתחפר על הרצפה לצד ארגז המצעים.

     

    ---------------- 

     

    בערבי החורף הקרים ישבנו בפינת האוכל סביב תנור הנפט, על השולחן נפרש עיתון "אוי קלט" (מזרח חדש) מאתמול ובקערה נחה ערמת אגוזים. הייתי בוחרת אחד ומכה על קליפתו עם פטיש קטן. את הסדק שנפער הרחבתי בזהירות רבה ופליתי את פרי האגוז מקינו.

    אבא היה מפצפץ שניים-שניים בתוך כף ידו הגדולה, ואימא הייתה מנקה ומנפה את שרידי הקליפות בשיני מזלג ואוספת לקערה אחת את הפירורים "השווים" ולקערה שנייה את האגוזים "השלמים".

    אם לרוע המזל פיצחתי אגוז רקוב, האמנתי שמחר יהיה לי יום שחור. נתקפתי חרדה ואחר כך נתקפתי חרדה משום שנתקפתי חרדה מפני שהאמנתי.   

     

     

    ---------------                                  

     

     

    אחרי האזכרה שערכתי לאבי בשנה שעברה, החלטתי לנסוע לבקר בחצר ילדותי. ראיתי שצמח שם בית גדול במקום בית הרעפים הקטן שלנו.

    פתחתי את השער ונכנסתי לחצר. במרכז החצר נותר גזע  אפור כרות, ערום ושותק.

    לפתע יצאו מן הבית הגדול איש ואישה שלא הכרתי.

    "את מחפשת מישהו?" שאל הגבר.

    הצבעתי על הגזע ושאלתי, "למה?"

    "זה לא אנחנו", הוא אמר, "ככה קנינו את הבית מהבן שלהם. אחרי שהאימא מתה, האבא תלה את עצמו על העץ".

    -------------- 

     

    חזרתי הביתה וחיפשתי את מחברת השירים שלי. את רובם כתבתי בשעות חסד מבורכות בסוכה שנבנתה בין הענפים.

    הדפים שמצאתי היו מרופטים וכתב היד עגול וילדותי. פתאום ראיתי לנגד עיני את אבא מדלג מבין המילים אל ענפי הפקאן שלנו, הוא אחז בהם בזרועותיו וניער אותם בעדינות.

    הקשבתי לאוושת המילים והצלחתי לשמוע את נקישות האגוזים הקורסים לאדמה, תיק- תק, תיק- תק.

     

     

                                            ----------------                                             

     

     

     

     

     

    כל הזכויות שמורות

    לניצה צמרת עט להשכיר

    www.words4u.co.il 


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (66)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      צטט: yoram marcus 2009-11-12 20:34:49

      עץ, שבו מגוללות קורות חיים של משפחות שחסו בצל קורתו והקימו סביבו את קינן. הטוב והמאיר, וחליפות השחור משחור, שלשניהם הוא לא אחראי.

      שמחתי ניצה לקרוא שוב את "קללת הפקן", ואני שמח להוצאת הספר שהוקדש לסבתא רחל, בו בוודאי יככב.

      בהערכה כתמיד,

      יורם

       

       יורם היקר,

      כמה נעים ומשמח לפגוש אותך כאן. 

       

      העצים שותקים. לו ידעו לומר את אשר על לבם.......

      צטט: karenv 2009-11-08 18:13:53

      סיפור שמשאיר טעם לעוד..מקסים

       

       

      פתאום לגלות אחרי ימים רבים את התגובה שלך......

      שימחת אותי מאוד.

      תודה רבה

        12/11/09 20:34:

      עץ, שבו מגוללות קורות חיים של משפחות שחסו בצל קורתו והקימו סביבו את קינן. הטוב והמאיר, וחליפות השחור משחור, שלשניהם הוא לא אחראי.

      שמחתי ניצה לקרוא שוב את "קללת הפקן", ואני שמח להוצאת הספר שהוקדש לסבתא רחל, בו בוודאי יככב.

      בהערכה כתמיד,

      יורם

        8/11/09 18:13:
      סיפור שמשאיר טעם לעוד..מקסים

      תודה שהואלת לשוב ולעדכן.

      עצים רגישים כבני אדם,

      רגישות היא מילה נרדפת לכאבי לב, למחלות פיזיולוגיות ולשאר מיני בישין. 

      וגם הפקאן הנפלא שלכם בחר להיפרד בעתוי של בעליו. 

       

        6/11/09 13:25:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2009-11-06 01:00:09

      צטט: shabat shalom 2009-11-01 09:41:29

      למרות שחסרת לנו, היה שווה לחכות.

      נזכרתי בעץ הפקאנים שאבי שתל כשנולדתי

      ויבש כשאבי נפטר. (נדמה לי שאורך חייו של הפקאן הוא רב שנים - לא?)

      נו, עוד סיפור.

      אני מגיבה באיחור, כי רק הערב שבתי מחול"ץ.

      אין לי מושג על משך או אורך חייו של עץ. מוזר עד כדי תמוה מה שאתה מספר כאן. 

      אם חסרתי, אראה זאת כמחמאה ודע לך שהתגעגעתי  מאוד.

      תודה רבה

       

      בינתיים הבנתי שפקאן הוא עץ רגיש מאד כאן בארץ והוא מותקף בכינמות שאם לא יודעים לטפל בהן הוא מתיבש.

      בחו"ל הוא מניב יותר ממאה שנה, ותופס גובה של בין 15 מ' ל20 מ'.

      מקווה שהמידע נכון.

       

      צטט: חלקת אהבה קטנה 2009-11-05 18:53:36

      תמיד תענוג לקרוא אותך, טוב שחזרת

       

      אומנם עצוב אבל כתוב כל כך יפה

       

       ותודה לך על הביקור וההתייחסות הנעימה.

       

      אני מסכימה אתך,

      גם בעצב  יש יופי.

       

       

      צטט: שרה קונפורטי 2009-10-31 23:59:47


      תודה על  הפוסט המעניין,

       

      שיהיה לך בהצלחה עם הספר החדש,

      כתיבתך בהחלט נוגעת ללב,

      ומרגשת,

      צירפתי צילום של אריח קרמיקה וזכוכית  עבודת יד שיצרתי, ואשר מזכיר את מראה הגשם..

      שיהיה שבוע נפלא,

      שרה קונפורטי,


       

       את האריח היפה שמתארח כאן אני מכבדת כמעשה אמנות של יוצרת מוערכת.

      תודה. 

       

      הפוסט הזה לא הדיף ריח של גשם אבל אני מבינה שמזג האוויר בשבוע החולף גרם לרבים לחוש חורף אמיתי מהו. 

       

      ספרי ביוגרפיה הם בדרך כלל אישיים וההצלחתם נוגעת למספר - האדם שמאחורי הסיפור ולאו דווקא לכותב.

      מכל מקום תודה לך על הברכות.

       

      צטט: רנבו2 2009-11-02 13:02:10

      ניצה, ניצה, ברוך שובך. היה שווה לחכות.

       

      שלום וברכה גם לך,

       

      באמת צריך לברך כי חזרתי ארצה הערב ואני די חוששת לפני טיסה.

      ובלי קשר לעובדה המשמחת שנחתנו בשלום, אני שמחה שהגעת לכאן ואהבת.

       

      אני מבקשת יום- יומיים להתאפסות ומבטיחה לבקר.

      תודה איש יקר 

       

      צטט: קנולר 2009-11-01 11:39:45

      ניצה, את ההוכחה לכך שלפעמים אלוהים נותן אגוזים גם לכאלה שיש להם שיניים.

      איזו תגובה מקסימה.

       

      איזו קנולר שאת.

       

      איזה  כיף שאת חושבת כך.

       

      המון תודות לך.

       

      צטט: ron0000 2009-11-01 11:02:38

      אהבתי את שתי הגירסאות

       

      על זה אני מוכרחה להגיב בהכנעה.

       

      יקר שלי,

      התקבלת........

      עברת.........

      הצלחת......

       

      לפעמים החיוך שלי עולה על גדותיו.

      לפעמים אני חושבת שבורכתי.

       

      כשראיתי את תגובתך, המתג הפנימי האיר בלפעמים הזה ......

      איך אוכל להודות לך?

       

      צטט: shabat shalom 2009-11-01 09:41:29

      למרות שחסרת לנו, היה שווה לחכות.

      נזכרתי בעץ הפקאנים שאבי שתל כשנולדתי

      ויבש כשאבי נפטר. (נדמה לי שאורך חייו של הפקאן הוא רב שנים - לא?)

      נו, עוד סיפור.

      אני מגיבה באיחור, כי רק הערב שבתי מחול"ץ.

      אין לי מושג על משך או אורך חייו של עץ. מוזר עד כדי תמוה מה שאתה מספר כאן. 

      אם חסרתי, אראה זאת כמחמאה ודע לך שהתגעגעתי  מאוד.

      תודה רבה

       

       

        5/11/09 18:53:

      תמיד תענוג לקרוא אותך, טוב שחזרת

       

      אומנם עצוב אבל כתוב כל כך יפה

        2/11/09 13:02:
      ניצה, ניצה, ברוך שובך. היה שווה לחכות.
        1/11/09 11:39:
      ניצה, את ההוכחה לכך שלפעמים אלוהים נותן אגוזים גם לכאלה שיש להם שיניים.
        1/11/09 11:02:
      אהבתי את שתי הגירסאות
        1/11/09 09:41:

      למרות שחסרת לנו, היה שווה לחכות.

      נזכרתי בעץ הפקאנים שאבי שתל כשנולדתי

      ויבש כשאבי נפטר. (נדמה לי שאורך חייו של הפקאן הוא רב שנים - לא?)

      נו, עוד סיפור.

        31/10/09 23:59:

      תודה על  הפוסט המעניין,

       

      שיהיה לך בהצלחה עם הספר החדש,

      כתיבתך בהחלט נוגעת ללב,

      ומרגשת,

      צירפתי צילום של אריח קרמיקה וזכוכית  עבודת יד שיצרתי, ואשר מזכיר את מראה הגשם..

      שיהיה שבוע נפלא,

      שרה קונפורטי,

      www.sarakonforty.com

      צטט: z-217 2009-10-31 07:48:01

      צטט: אורדן חגי אורדן 2009-10-30 01:42:56

      הי ניצה

      איזה כיף שחזרת לכתוב כאן

      ועוד כזה סיפור.

       

       

       

       

      בדיוק!

       

      וכן גמני אוהב פקאנים...

       

      נשיקות

       

      צ

       

       

       

      ככה בלהעתיק מחגי ולהשתכפל?

      בכל מקרה,

      קבל תודה על קיצור הדרך. 

       

      ומי לא אוהב פקאנים? 

      טרם פגשתי (:-

      אפילו לאקי של חץ שהלכה על ארבע - גם היא אהבה.

       

      צטט: יהודית מליק-שירן 2009-10-30 21:29:56

      תודה ענקית שחזרת לכתוב

      אהבתי את הצעירונת בת ה81. סיפור מרגש. אשוב

       

      ובאמת אי-אפשרשלא לאהוב אותה.

      מילה שלי.

       

      יהודית,

      תודה שביקרת וקראת. 

       

      תודה על קבלת הפנים. הרי בדיוק סיפרתי לך על געגועי לבית הקפה הווירטואלי הזה. 

       

      צטט: אפי! 2009-10-30 21:22:44

      איזה כיף שאת שוב פה.

      ברוכה השבה חיוך

      היי מתוקה,

       

      טוב לראות אותך כאן. 

       

      שימחת אותי באמת גם עתה וגם לאורך הדרך עם ההתעניינות והאכפתיות. 

       

      תודה רבה.

       

      צטט: מיכאל בלק 2009-10-30 17:53:32

      את הסיפור היפה שלך אני זוכר ניצה וטוב לקרוא אותו שוב ולראות אותך שוב כאן.

      (כנראה לא הצלחת למכור את הבלוג).

       

       

      הי מיכאל,

       

      הזיכרון הוא מתנה.

      מה נשאר לנו מלבדו? איני יודעת.

      אז תודה שקראת שוב. 

      הסיבה להעלתו של הסיפור כתובה בפתיח. 

       

      כמו שכתבתי לך, התגעגעתי.

      יש משהו נעים בתחושת החזרה.

      אכתוב דברים חדשים. 

       

      ולמען הסר ספק, או גילוי נאות:

      הבלוג נמכר בהצלחה אבל לפוסטים היו חיים משל עצמם והם פשוטו כמשמעו חזרו אלי.

       

      תודה על המילים החמות. 

       

      צטט: ד פ נ ה 2009-10-30 17:10:37

      מזל טוב לספר:)

       

      אני זוכרת את הסיפור מאז וגם זוכרת את התגובה שלי.

      היום כשפרסמת מחדש חשבתי על צירוף המקרים - סבתא רחל שאני הכרתי ואהבתי נפטרה ב-30 לאוקטובר.

      היא לא היתה הסבתא שלי, אני לא הולכת לאזכרה, אני עורכת לה אחת משלי פרטית בלב כל שנה.

       

      שבת שלום ניצה:)

       

      כן דפנה יקרה,

      גם אני זוכרת.

      האמת היא שכשהעליתי הפעם, הצצתי בפעם הקודמת ונשאבתי לתגובות שם. וגם שלך. 

       

      התרפקתי עליו וערכתי שינויים מזעריים.

       

      איני יודעת מה אהבתי יותר - את הסיפור או את מה שהוא מעורר בי. 

      זו שאלה  שחוזרת בי מדי פעם. 

       

      תודה על הביקור והקריאה החוזרת. 

       

      צטט: yairgil 2009-10-30 17:00:57


      יופי שחזרת.

      זוכר היטב את הסיפור הזה, עשה עלי רושם גדול כבר אז.

       

       תודה יאיר.

       

      הסיפור הזה מערב רגשות וכמיהה, נוסטלגיה וגעגוע בצד הוויה משעשעת של פיסת חיים כאב גדול.

       

      סיפור החיים של סבתא רחל, הוא אוסף של פרקים שמעמיד את הסיפור הזה בצל.

       

      אבל אני לא מלינה. סופר צללים או ביוגרף חיים בצל באופן טבעי...

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

      צטט: איירבוס-max 2009-10-30 16:29:01

      היה פה געגוע גדול לנצנוץ.

      במשך השבוע האחרון ניצפו הבלחות (תגובות) של הנצנוץ.

      עכשיו יש שמחה גדולה על החזרה השלמה של הנצנוץ!

      נשיקה

       

      חבר יקר,

      אכן, הייתי ולא הייתי. ביקרתי פה ושם.

       באמצע נסעתי לתקופות ארוכות יחסית.

      אביב, קיץ, סתיו חלפו ביעף.

       

      בתקופה האחרונה גברו געגועי.

      היו אלה הסימנים שראית בעיניך הטובות.

       

      עוד לא הספקתי לבקר את כולם.

      הנה שוב מחר אני נוסעת ולא אספיק היום לעשות זאת.

       

      תודה על שבאת לבקר אותי והכרזת על שמחתך.

       

      בהמשך, לכשאשוב,

      אני חושבת שראוי יהיה להעלות יומן תקציר על שהתרחש בחיי.

      ובינתיים שוב תודה 

       

        31/10/09 07:48:

      צטט: אורדן חגי אורדן 2009-10-30 01:42:56

      הי ניצה

      איזה כיף שחזרת לכתוב כאן

      ועוד כזה סיפור.

       

       

       

       

      בדיוק!

       

      וכן גמני אוהב פקאנים...

       

      נשיקות

       

      צ

       

       

      תודה ענקית שחזרת לכתוב

      אהבתי את הצעירונת בת ה81. סיפור מרגש. אשוב

        30/10/09 21:22:

      איזה כיף שאת שוב פה.

      ברוכה השבה חיוך

        30/10/09 17:53:

      את הסיפור היפה שלך אני זוכר ניצה וטוב לקרוא אותו שוב ולראות אותך שוב כאן.

      (כנראה לא הצלחת למכור את הבלוג).

        30/10/09 17:10:

      מזל טוב לספר:)

       

      אני זוכרת את הסיפור מאז וגם זוכרת את התגובה שלי.

      היום כשפרסמת מחדש חשבתי על צירוף המקרים - סבתא רחל שאני הכרתי ואהבתי נפטרה ב-30 לאוקטובר.

      היא לא היתה הסבתא שלי, אני לא הולכת לאזכרה, אני עורכת לה אחת משלי פרטית בלב כל שנה.

       

      שבת שלום ניצה:)

        30/10/09 17:00:


      יופי שחזרת.

      זוכר היטב את הסיפור הזה, עשה עלי רושם גדול כבר אז.

        30/10/09 16:29:

      היה פה געגוע גדול לנצנוץ.

      במשך השבוע האחרון ניצפו הבלחות (תגובות) של הנצנוץ.

      עכשיו יש שמחה גדולה על החזרה השלמה של הנצנוץ!

      נשיקה

      צטט: הכוזרי-עמיחי עוזרי 2009-10-30 13:46:09


      הוי הוי ניצה ניצה. כמה טוב שחזרת
      כמה מתוק הסיפור הזה
      וזה מזכיר לי איזה שלב בחיים שלי
      שהיה לי עץ פקנים בחצר
      כשהיתי חוזר מהעבודה בעיתון ביום רביעי אחר חצות
      הייתי נשכב מתחת לעץ וסופג את מטח הפקאנים על גופי
      כמה מתוק הוא פרי הפקאן וכמה הוא משמין אלוהים אדירים.
      ואלוהים תמיד נותן שיניים למי שיש עץ פקאן בחצר 

       

      מתי כבודו מספיק לקרוא סיפורים של אחרים ולפנות זמן לתגובות? 

      אולי באמת יש לנוסטלגיה ערך גדול גם בעיניך. 

      תודה מכל מקום. 

       

      עמיחי, 

      אני חושבת שהמשקל הסגולי של הפקאנים שצנחו עליך זניח לגביך, 

      לדעתי חטפת חבטה רצינית מסלע על הראש וזה הפך אותך לשד מוכשר. 

       

      צטט: *עדינה* 2009-10-30 13:26:20

       

      אוחחחחחחחח כמה התגעגעתי לסיפורים שלך.

       

      ברוכה השווה נשיקה

       

      ברכות  מרמתגן הרטובה לירושלים הגשומה.

       

      האמת היא שביום כזה אין חמימות גדולה יותר מפגישה מחודשת עם חברים אוהבים.

       

      תודה רבה לך עדינה. 

      צטט: אדם ראשון 2009-10-30 12:27:46

      לי בחצר עץ זית ,שמדבר אלי..

      מה זה אומר עלי?

       

      כתיבתך נוגעת בעמוק...

      עץ זית בחצר אומר הרבה. רק דברים טובים יכולים לצמוח על ענפיו ובעליו. 

      תודה איש יקר. 

      אני מקווה שבריאותך טובה. 

       

      רציתי לספר לך שבבגרותי זכיתי לגדל כמה זיתים בחצר ביתי. 

      לימים תליתי עליהם פעמוני רוח שהנעימו צליל בשעות הערב גם בחמסינים הגדולים של הקיץ שהגיעו למורדות השומרון.

      למדתי שהזית מקמץ בפריו שנה אחת ונדיב בפריו בשנה הבאה.

      למדתי לפרוש יריעות בד מתחת לעצים ולטפס על סולם עם דלי. 

      ישבתי שעות בחצר וחרצתי בסכין זית זית.

      ישבתי שעות ווחבטתי בפטיש בערמות פרי ירוקות.

      למדתי מבני סיידא לכבוש זיתים בטעמים שונים, עם ג'נג'ר וקינמון, עם זנגביל וחומץ תפוחים, עם ציפורן ודבש תמרים.

      הפקרתי את המקלחת בקומה התחתונה בביתי לשגעון הכיבוש. 

      היה שווה. 

      ומה זה אומר עלי? 

       

       

      צטט: (ה)מיתולוגית 2009-10-30 10:59:03

      ברוכה אני בשובך, יקירה.

       

      את שצניעות ופשטות הם מדרך לרגלייך.

       

      את העושה חסד למילים.

       

      את המבעבעת בכשרון שאין שני לו. 

       

      את שממרחק של געגוע כתבת בי.

       

      הנה הבחנת גם בשובי ומצאת לי מקום בלבך.

       

      תודה מית. 

       

      צטט: מאיה מיס 2009-10-30 10:45:40


      תענוג לקרוא אותך ניצה

      המילים ממש מתפצפצות בנועם

      והפקנים האלה, אני מכירה אותם באופן אישי

      יש להם טעם של אהבה.

       

      רוצים עוד.

       

       אוי מתוקה, הרי ברור שאת באה מאהבה.

       

      ראית כמה יפה הפרי הזה?

      הקליפה הירוקה שנקעת באופן סימטרי?

      השרטוטים על הקליפה החומה? 

      ולפני הכל אשכולות הפרחים הירוקים עם כתמי הזהב הזעירים? 

       

      אין ספק שיש כאן יד נעלמה שאוחזת בשרביט הקסם. 

      יש אומרים, יד אלוהים. 

       

      תודה מאיה וחיבוק לעולל ולאבא. 

      צטט: levana feldman 2009-10-30 09:44:00

      ניצה יקרה

      ואת כאן שוב...

      עם סיפורים "טעימים".

       

       לבנה היקרה,

       

      רק דיברנו וכבר נפלתי בשבי המילים. הפעם הייתה סיבה למסיבה.

      תודה על שאת עדיין כאן עם המילים הטובות והחברות.

       

       

      צטט: הדב מהיער 2009-10-30 09:07:26

      היי ניצה,

      ברוך שובך למחוזות הקפה.

      סיפור יפה ועצוב.

       אז סיכמנו שאתה זוכר את הסיפור מפעם. וסיכמנו שכל הכבוד לזיכרון שלא הכזיב גם הפעם.

      תודה על הברכה והמסרים בפרטי. 

       

      ענייני קבלתי מחדש למחוז הקפה עדיין לוטים באפלת הבירוקרטיה.

      אני עומדת שוב בפני ועדת קבלה נוקשה. 

      מקווה מאוד לעבור ולהתקבל ברוח טובה. 

      אני מבינה שקפה לא שותים עם כל אחד ובכל זאת יש לי עדיין מה להציע גם כאן.

      אם אזדקק להמלצה, האם תיאות? 

      (:- 

      שבת שלום

       


      הוי הוי ניצה ניצה. כמה טוב שחזרת
      כמה מתוק הסיפור הזה
      וזה מזכיר לי איזה שלב בחיים שלי
      שהיה לי עץ פקנים בחצר
      כשהיתי חוזר מהעבודה בעיתון ביום רביעי אחר חצות
      הייתי נשכב מתחת לעץ וסופג את מטח הפקאנים על גופי
      כמה מתוק הוא פרי הפקאן וכמה הוא משמין אלוהים אדירים.
      ואלוהים תמיד נותן שיניים למי שיש עץ פקאן בחצר 

      צטט: ריקי ogol 2009-10-30 08:11:34

      הסיפור יפה גם אם הסוף עצוב עד דמעות ומרגש מהמילה הראשונה.

      אז מה אם הסלק גלש, האורז נשרף.

      יש סיפורים שחייבים לקרוא בלי לנשום באמצע וזה הסיפור הזה.

       

      אוהבת אותך.

       כפרה על הסלק והאורז.

      ואיזה עוגות הכנת לשבת?

      יורד אצלכם גשם? 

       

      תיכף אני מתקשרת לברר הכל. 

       

      שבת שלום יקירתי ותודה על המשוב החמים-נעים כל כך. 

       

       

        30/10/09 13:26:

       

      אוחחחחחחחח כמה התגעגעתי לסיפורים שלך.

       

      ברוכה השווה נשיקה

      צטט: רחל נפרסטק 2009-10-30 07:13:47

      שבתי מחדש לארומה הנפלאה של סיפורייך.

      סיום עצוב, שזכרונות וגעגוע בצדו.

       את יודעת שהתגעגעתי.

      לשמחתי או לצערי - עד היום לא החלטתי, שעותי הפנויות הצטמצמו לכדי רגעים ספורים. לסיפור כזה יש טעם של פעם והנה את מכבירה ומוסיפה את המילה "ארומה". תודה לך על כך. 

       

      צטט: מגית 2009-10-30 06:16:05

      פיצוח אגוזים עילא ועילא,

      מרגש לחזור שוב אל עץ הפקאנים שלכם נשיקה

       

      בהצלחה עם הספר 

       

      תודה מגית. תודה מקרב לב.

      זה אינו ספר מסחרי.

      המשפחה היא קהל היעד ואולי גם חברים. אבל לי זה לא משנה.

      החווות שאני אוספת בכתיבת ביוגרפיות הן כל כך רבות. אי אפשר לתאר בכלל.

      ואני, כפי שאת מתארת לעצמך, נשאבת לתוך הסיפורים ומסריטה אותם הלוך ושוב בראשי.

      שבת שלום לך

      צטט: בת יוסף 2009-10-30 06:12:18


      אהלן ניצה!

      שמחה ששבת לכתוב כאן.

      למרות האירועים המעציבים שמתוארים, האוירה שיצרת היא של געגוע, לא עצב.

      געגוע לתקופה אחרת, לזמן ילדות.

      כתבת מאופק ויפה.

       איזו קבלת פנים.

      תודה בת יוסף.

      תיבת הזכרונות שלנו היא חלק בלתי נפרד מאתנו. אי אפשר לוותר עליהם, אי אפשר בלעדיהם.

      - לטוב או לרע, לעצב או לשמחה. 

       

      כשאהיה קשישה באמת אספר ודאי על הקפה, אם יהיה מי שירצה לשמוע (:- 

       

      צטט: חץ עין נץ 2009-10-30 13:07:53

      השגיאה הכי נוראית זה להגיד לילדים שאוטוטו היא חוזרת. כל ההורים עושים את השגיאה הזאת.  שהנו בניו יורק היה לנו חתול שגסס מסרטן לקחנו אותו לבית חולים לחיות שהיה ברחוב השני עם הילדים ואמרנו להם שמרפאים אותו שם .. כל יום בדרך מבית הספר הם רק רצו ללכת לשם לראות מה  שלומו...

      אני מבינה שזהו כשל חינוכי של בוגרי נח"ל לדורותיהם.

      כמו בכל דבר, אנחנו מנסים ליפות את המציאות.

      אבל, מציאות היא מציאות.

      נקודה.

       

      צטט: shulamit 2009-10-30 04:48:26


      שלום ניצה

       

      נפלאות דרכי הנפש. היום משומה לא הצלחתי להירדם. קמתי , אכלתי ובכל זאת לא בא לי לישון. התישבתי על ידי המחשב. נכנסתי לבלוג שלי ואיכשהו הגעתי לרשימת החברים. ראיתי את פניך ואמרתי לעצמי" אקפוץ לניצה לראות אם קורה שם משהו? והינה מצאתי אותך כאן. ממש שמחתי וקראתי אתהסיפור. גם הפעם הותרת אותי ללא פיתרון החידה רק עם הרמזים. על מי אצטער יותר על העץ הכרו או על המשפחה שנכרתה. נזכרתי בעץ שבחצר מול חלוני ( לא זה שליגד המרפסת) . לפני שנים גזמו אותו  אך מאז הוא צימח ענפים רבים וגם נזכרתי בעצי האורן שנכרתו בחצר האחורית . איני זוכרת אם גם הם צימחו משהו. זה כנראה תלוי בסוג העץ. יש כאלה שמגזע כרות יצמח משהו ואחרים יוותרו כבולי עץ  ובכל זאת יש בהם שימוש. 

       

       

       

      דדדדדדדדדדדדדדדדדד 

       

       

      ראי כמה אנשים שמחים לשובך וכמה מהם לא ישנים בלילה. אני מקווה שאצלי זה חד פעמי.

       

      כל טוב

      שבת שלום

       

      שולמית

       תודה שולמית.

      הצער יכול להתפרש ולהתפרס לכל כיוון.

      יש בעצים משהו שובה לב.

      יערות הם דבר עוצמתי בפני עצמו.

      לאחרונה ראיתי ביער בובין באוסטריה תהליך של כריתת עצי ענק. זוהי אופרציה מרשימה. ולחשוב שפעם היו חוטבי עצים עושים עבודה כזו ידנית.

      עץ הוא דבר חי ונושם.

      לא פלא שכאשר אנו מכנים מישהו בכינוי "בול עץ" אנחנו גומרים עליו את ההלל בהפוכה.

      זהו ניגוד גמור לוויטאליות המתפרצת בחיי הצומח.

       

      יקירתי,

      אני מקווה שהלילה תשני היטב. 

      תודה על ביקורך. גם בעיני הסיפור של חץ- עדי הוא  מרשים ועצוב. 

       

       

        30/10/09 13:07:
      השגיאה הכי נוראית זה להגיד לילדים שאוטוטו היא חוזרת. כל ההורים עושים את השגיאה הזאת.  שהנו בניו יורק היה לנו חתול שגסס מסרטן לקחנו אותו לבית חולים לחיות שהיה ברחוב השני עם הילדים ואמרנו להם שמרפאים אותו שם .. כל יום בדרך מבית הספר הם רק רצו ללכת לשם לראות מה  שלומו...

      צטט: חץ עין נץ 2009-10-30 03:13:25

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2009-10-30 02:19:17

      צטט: חץ עין נץ 2009-10-30 02:09:55

      אוי ואבוי. איזה סוף......

      רציתי כבר לספר סיפור אחר לגמרי על עץ פקאן ענק במושב ועל אין סוף אגוזים ועל כלב אחד קטן שאהב פקאנים  ואילף משפחה שלמה לקלף לו אגוזי פקאן בכל ערב במשך 14 שנים....אבל בפעם אחרת...

       היא הייתה כאן תמיד. קראה בשקט. השקיפה על הנעשה, התרחקה ממלחמות. היא לא הלכה לשום מקום. מי זאת היא?

      לכל מושבניק יש עשרות סיפורים, על סברס, מנגו, שסק, אגוזים... אבל על כלב שאהב פקאנים ואילף משפחה, עוד לא שמעתי.

      מחכה לסיפור שלך בכיליון.....

      ותודה על קבלת הפנים.

       

      היא זה זאת שהשקיפה והופה היא חזרה....

       

      סליחה? מאפריל זה הופה ? ואתה מדבר פה עם שיאת עולם בקפיצה על חבל! 

       

      להנאתכם - הסיפור של עדי

       

      הכלב למען האמת היה כלבה. כלבת רחוב פשוטה  תוצר של מפגש לילי מהיר בינות  קוקר ופודל , חכמה כמו שרק כלב יכול להיות אנושית ברמות מפחידות היא אהבה טלוויזיה, בחיי הייתה יושבת שעות ומתבוננת בטלוויזיה ביחד עם כ בני המשפחה והיו תוכניות ששעממו אותה.. חדשות אף פעם היא לא הסתכלה בכלל (כנראה לא חיבבה את חיים יבין אחרי שפגשתי אותו פעם הבנתי היא לא אהבה יקים....בכלל למדנו שאם משהו חדש בא הבית והיא לא מתרפקת עליו? זה היה סימן רע מאד. תמיד בדיעבד הוברר שכושר ההבחנה שלה לגבי אנשים היה מדהים. מי שהיא לא אהבה? יום אחד הוברר שהיא צדקה....

       

      כלום לא עזר,, כל הניסיונות ללמד אותה לאכול אוכל של כלבים עלו בתוהו ... בכל ערב כל כמה דקות הייתה נעמדת על שתי רגליה הקטנות ממול לקערת הפקאנים עם פרצוף מבקש מתחנן, בתחילה עוד היו מתווכחים איתה אבל אחר כך די מהר התרגלנו. כל אחד שקילף לעצמו פקאן ידע שיש לקלף שנים לה. ומי שלא רצה פקאן גם כן קילף לה שניים(חוץ מזה אהבה מאד פולקה או כנפים (לא מכובסים מהמרק אלא רק מהצלי....))  קצת נקניק של הצרכניה ושוקלד השחר העולה...ככה מלקקת מתחת לשולחן מהיד של אחד מבני המשפחה, שניצל היא לא אהבה. אבל גבינה צהובה? בהתחלה הייתה מקבלת רק  את הפינות אחר כך התרגלנו שהיא כמו כל בת משפחה מגיע לה גם כן.... הכי אהבה לנסוע באוטו לשדה או לטייל סתם לכל מקום שהאוטו היה נוסע אליו היתה יושבת במושב האחורי עם הראש בחלון הפתוח וצופה בנוף. למרות שגרה בבית וחילקה את לילותיה בינות מיטותיהם של כל בני המשפחה, הייתה לה אהבה מיוחדת להתפלש עם כלבי החצרות ברפתות והייתה חוזרת מטונפת ומסריחה מזבל פרות. בניגוד לכמה בני משפחה הייתה מגיעה מטונפת היתה יד  נכנסת למקלחת וממתינה בסבלנות עד שמישהו היה מקלח אותה.  לאקי קראו לה. בימים ההם רוב הגברים של המשפחה שירתו מי במילואים ומי בסדיר, היא ידעה מי חזר מסתם שירות ומי מקרב ומלחמה ונביחות השמחה שלה וזינוקים עד לגובה של כשני מטר היו מקבלים את את השבים.

      למרות שאהבה כאמור טיולים באוטו הרי שפעם בשנה כל מי ניסה לקחת אותה לויטרנאר נחל מפח נפש נורא והיו נדרשים תכנונים מורכבים לתפוס אותה פיזית ולגררה  אליו אסורה כשה לעולה ..

      יום אחד הזדקנה והתעוורה נדרסה. כאב הלב היה כזה גדול שלאף אחד מאיתנו לא היה מאז כלב. פשוט אף אחד לא ניסה אפילו לחשוב על לגדל עוד פעם כלב. אבל עד היום למרות שעברו כבר כשלושים שנים מאז שנדרסה הרי שאנחנו יושבים בסלון אצל סבא וסבתא של הילדים שלנו הרי בכל פעם שמישהו מאיתנו שולח ידו לקלף פקאן ומיד מקלף הוא עוד שניים ומחכה שאולי היא תגיע מגן העדן של הכלבים ותכרסם את האגוזים  המקולפים  בעבורה......

       

       

      תודה יקירי. היא ודאי שם מחייכת אליך.

       

      גם לי הייתה פעם לאקי, קוקר ספניאלית מתוקה שנאלצה להקריב את עצמה בגלל שועל חולה כלבת.

      הילדים היו קטנים והעצב היה כבד מנשוא.

      סיפרתי לילדים שהיא תחזור מתישהו.

      זו הייתה טעות של אמא שרצתה לנחם ויצאה רע מהתקווה שהופחה בלבם של הקטנים.

      בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו הגיעה אלינו קשת שהייתה מלכת היופי של הפוינטרים ההונגריים באותה שנה.

      היא נמסרה לנו למשמרת למשך שנה בערך כי הבעלים נסעו לחול"ץ. הודות לה נעשה שוב שמח בסביבה....

       

      יום אחד נסענו לנופש והבאתי את קשת לבית הורי לבייביסיטר.

      אמא שלי ראתה אותה ונדבקה לקיר. "אני לא יכולה לטפל בה", אמרה לי. "אני לא מסוגלת. תקחי אותה מפה". 

       

      - אתה יודע שמי שהיה באושוויץ לא יכול היה לשאת מראה של כלב מהסוג הזה? 

       

      בשלושת ימי הנופש האלה התרוצצנו אחריה וצמחו לנו שרירים ברגליים.

      אחרי שהיא  חזרה לבעליה, סיפרה לי אמא שלי סיפור נורא ומאז אני לא מגדלת כלב. 

       

       

        30/10/09 12:27:

      לי בחצר עץ זית ,שמדבר אלי..

      מה זה אומר עלי?

       

      כתיבתך נוגעת בעמוק...

        30/10/09 10:59:
      ברוכה אני בשובך, יקירה.
        30/10/09 10:45:


      תענוג לקרוא אותך ניצה

      המילים ממש מתפצפצות בנועם

      והפקנים האלה, אני מכירה אותם באופן אישי

      יש להם טעם של אהבה.

       

      רוצים עוד.

        30/10/09 09:44:

      ניצה יקרה

      ואת כאן שוב...

      עם סיפורים "טעימים".

        30/10/09 09:07:

      היי ניצה,

      ברוך שובך למחוזות הקפה.

      סיפור יפה ועצוב.

        30/10/09 08:11:

      הסיפור יפה גם אם הסוף עצוב עד דמעות ומרגש מהמילה הראשונה.

      אז מה אם הסלק גלש, האורז נשרף.

      יש סיפורים שחייבים לקרוא בלי לנשום באמצע וזה הסיפור הזה.

       

      אוהבת אותך.

        30/10/09 07:13:

      שבתי מחדש לארומה הנפלאה של סיפורייך.

      סיום עצוב, שזכרונות וגעגוע בצדו.

        30/10/09 06:16:

      פיצוח אגוזים עילא ועילא,

      מרגש לחזור שוב אל עץ הפקאנים שלכם נשיקה

       

      בהצלחה עם הספר 

        30/10/09 06:12:


      אהלן ניצה!

      שמחה ששבת לכתוב כאן.

      למרות האירועים המעציבים שמתוארים, האוירה שיצרת היא של געגוע, לא עצב.

      געגוע לתקופה אחרת, לזמן ילדות.

      כתבת מאופק ויפה.

        30/10/09 04:53:

      צטט: חץ עין נץ 2009-10-30 03:13:25

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2009-10-30 02:19:17

      צטט: חץ עין נץ 2009-10-30 02:09:55

      אוי ואבוי. איזה סוף......

      רציתי כבר לספר סיפור אחר לגמרי על עץ פקאן ענק במושב ועל אין סוף אגוזים ועל כלב אחד קטן שאהב פקאנים  ואילף משפחה שלמה לקלף לו אגוזי פקאן בכל ערב במשך 14 שנים....אבל בפעם אחרת...

       היא הייתה כאן תמיד. קראה בשקט. השקיפה על הנעשה, התרחקה ממלחמות. היא לא הלכה לשום מקום. מי זאת היא?

      לכל מושבניק יש עשרות סיפורים, על סברס, מנגו, שסק, אגוזים... אבל על כלב שאהב פקאנים ואילף משפחה, עוד לא שמעתי.

      מחכה לסיפור שלך בכיליון.....

      ותודה על קבלת הפנים.

       

       היא זה זאת שהשקיפה והופה היא חזרה....

      הכלב למען האמת היה כלבה. כלבת רחוב פשוטה  תוצר של מפגש לילי מהיר בינות  קוקר ופודל , חכמה כמו שרק כלב יכול להיות אנושית ברמות מפחידות היא אהבה טלוויזיה, בחיי הייתה יושבת שעות ומתבוננת בטלוויזיה ביחד עם כ בני המשפחה והיו תוכניות ששעממו אותה.. חדשות אף פעם היא לא הסתכלה בכלל (כנראה לא חיבבה את חיים יבין אחרי שפגשתי אותו פעם הבנתי היא לא אהבה יקים....בכלל למדנו שאם משהו חדש בא הבית והיא לא מתרפקת עליו? זה היה סימן רע מאד. תמיד בדיעבד הוברר שכושר ההבחנה שלה לגבי אנשים היה מדהים. מי שהיא לא אהבה? יום אחד הוברר שהיא צדקה....

       

      כלום לא עזר,, כל הניסיונות ללמד אותה לאכול אוכל של כלבים עלו בתוהו ... בכל ערב כל כמה דקות הייתה נעמדת על שתי רגליה הקטנות ממול לקערת הפקאנים עם פרצוף מבקש מתחנן, בתחילה עוד היו מתווכחים איתה אבל אחר כך די מהר התרגלנו. כל אחד שקילף לעצמו פקאן ידע שיש לקלף שנים לה. ומי שלא רצה פקאן גם כן קילף לה שניים(חוץ מזה אהבה מאד פולקה או כנפים (לא מכובסים מהמרק אלא רק מהצלי....))  קצת נקניק של הצרכניה ושוקלד השחר העולה...ככה מלקקת מתחת לשולחן מהיד של אחד מבני המשפחה, שניצל היא לא אהבה. אבל גבינה צהובה? בהתחלה הייתה מקבלת רק  את הפינות אחר כך התרגלנו שהיא כמו כל בת משפחה מגיע לה גם כן.... הכי אהבה לנסוע באוטו לשדה או לטייל סתם לכל מקום שהאוטו היה נוסע אליו היתה יושבת במושב האחורי עם הראש בחלון הפתוח וצופה בנוף. למרות שגרה בבית וחילקה את לילותיה בינות מיטותיהם של כל בני המשפחה, הייתה לה אהבה מיוחדת להתפלש עם כלבי החצרות ברפתות והייתה חוזרת מטונפת ומסריחה מזבל פרות. בניגוד לכמה בני משפחה הייתה מגיעה מטונפת היתה יד  נכנסת למקלחת וממתינה בסבלנות עד שמישהו היה מקלח אותה.  לאקי קראו לה. בימים ההם רוב הגברים של המשפחה שירתו מי במילואים ומי בסדיר, היא ידעה מי חזר מסתם שירות ומי מקרב ומלחמה ונביחות השמחה שלה וזינוקים עד לגובה של כשני מטר היו מקבלים את את השבים.

      למרות שאהבה כאמור טיולים באוטו הרי שפעם בשנה כל מי ניסה לקחת אותה לויטרנאר נחל מפח נפש נורא והיו נדרשים תכנונים מורכבים לתפוס אותה פיזית ולגררה  אליו אסורה כשה לעולה ..

      יום אחד הזדקנה והתעוורה נדרסה. כאב הלב היה כזה גדול שלאף אחד מאיתנו לא היה מאז כלב. פשוט אף אחד לא ניסה אפילו לחשוב על לגדל עוד פעם כלב. אבל עד היום למרות שעברו כבר כשלושים שנים מאז שנדרסה הרי שאנחנו יושבים בסלון אצל סבא וסבתא של הילדים שלנו הרי בכל פעם שמישהו מאיתנו שולח ידו לקלף פקאן ומיד מקלף הוא עוד שניים ומחכה שאולי היא תגיע מגן העדן של הכלבים ותכרסם את האגוזים  המקולפים  בעבורה......

       

       

      שלום חץ עין נץ

       איזה סיפור יפה. ממש ראיתי את הכלבה כשקראתי. אולי בשל השעה המאוחרת ואולי מפני שהסיפור נגע ללבי.

      כלטוב

      שולמית

        30/10/09 04:48:


      שלום ניצה

       

      נפלאות דרכי הנפש. היום משומה לא הצלחתי להירדם. קמתי , אכלתי ובכל זאת לא בא לי לישון. התישבתי על ידי המחשב. נכנסתי לבלוג שלי ואיכשהו הגעתי לרשימת החברים. ראיתי את פניך ואמרתי לעצמי" אקפוץ לניצה לראות אם קורה שם משהו? והינה מצאתי אותך כאן. ממש שמחתי וקראתי אתהסיפור. גם הפעם הותרת אותי ללא פיתרון החידה רק עם הרמזים. על מי אצטער יותר על העץ הכרו או על המשפחה שנכרתה. נזכרתי בעץ שבחצר מול חלוני ( לא זה שליגד המרפסת) . לפני שנים גזמו אותו  אך מאז הוא צימח ענפים רבים וגם נזכרתי בעצי האורן שנכרתו בחצר האחורית . איני זוכרת אם גם הם צימחו משהו. זה כנראה תלוי בסוג העץ. יש כאלה שמגזע כרות יצמח משהו ואחרים יוותרו כבולי עץ  ובכל זאת יש בהם שימוש. 

       

       

       

      דדדדדדדדדדדדדדדדדד 

       

       

      ראי כמה אנשים שמחים לשובך וכמה מהם לא ישנים בלילה. אני מקווה שאצלי זה חד פעמי.

       

      כל טוב

      שבת שלום

       

      שולמית

        30/10/09 03:13:

      צטט: עט להשכיר ניצה צמרת 2009-10-30 02:19:17

      צטט: חץ עין נץ 2009-10-30 02:09:55

      אוי ואבוי. איזה סוף......

      רציתי כבר לספר סיפור אחר לגמרי על עץ פקאן ענק במושב ועל אין סוף אגוזים ועל כלב אחד קטן שאהב פקאנים  ואילף משפחה שלמה לקלף לו אגוזי פקאן בכל ערב במשך 14 שנים....אבל בפעם אחרת...

       היא הייתה כאן תמיד. קראה בשקט. השקיפה על הנעשה, התרחקה ממלחמות. היא לא הלכה לשום מקום. מי זאת היא?

      לכל מושבניק יש עשרות סיפורים, על סברס, מנגו, שסק, אגוזים... אבל על כלב שאהב פקאנים ואילף משפחה, עוד לא שמעתי.

      מחכה לסיפור שלך בכיליון.....

      ותודה על קבלת הפנים.

       

       היא זה זאת שהשקיפה והופה היא חזרה....

      הכלב למען האמת היה כלבה. כלבת רחוב פשוטה  תוצר של מפגש לילי מהיר בינות  קוקר ופודל , חכמה כמו שרק כלב יכול להיות אנושית ברמות מפחידות היא אהבה טלוויזיה, בחיי הייתה יושבת שעות ומתבוננת בטלוויזיה ביחד עם כ בני המשפחה והיו תוכניות ששעממו אותה.. חדשות אף פעם היא לא הסתכלה בכלל (כנראה לא חיבבה את חיים יבין אחרי שפגשתי אותו פעם הבנתי היא לא אהבה יקים....בכלל למדנו שאם משהו חדש בא הבית והיא לא מתרפקת עליו? זה היה סימן רע מאד. תמיד בדיעבד הוברר שכושר ההבחנה שלה לגבי אנשים היה מדהים. מי שהיא לא אהבה? יום אחד הוברר שהיא צדקה....

       

      כלום לא עזר,, כל הניסיונות ללמד אותה לאכול אוכל של כלבים עלו בתוהו ... בכל ערב כל כמה דקות הייתה נעמדת על שתי רגליה הקטנות ממול לקערת הפקאנים עם פרצוף מבקש מתחנן, בתחילה עוד היו מתווכחים איתה אבל אחר כך די מהר התרגלנו. כל אחד שקילף לעצמו פקאן ידע שיש לקלף שנים לה. ומי שלא רצה פקאן גם כן קילף לה שניים(חוץ מזה אהבה מאד פולקה או כנפים (לא מכובסים מהמרק אלא רק מהצלי....))  קצת נקניק של הצרכניה ושוקלד השחר העולה...ככה מלקקת מתחת לשולחן מהיד של אחד מבני המשפחה, שניצל היא לא אהבה. אבל גבינה צהובה? בהתחלה הייתה מקבלת רק  את הפינות אחר כך התרגלנו שהיא כמו כל בת משפחה מגיע לה גם כן.... הכי אהבה לנסוע באוטו לשדה או לטייל סתם לכל מקום שהאוטו היה נוסע אליו היתה יושבת במושב האחורי עם הראש בחלון הפתוח וצופה בנוף. למרות שגרה בבית וחילקה את לילותיה בינות מיטותיהם של כל בני המשפחה, הייתה לה אהבה מיוחדת להתפלש עם כלבי החצרות ברפתות והייתה חוזרת מטונפת ומסריחה מזבל פרות. בניגוד לכמה בני משפחה הייתה מגיעה מטונפת היתה יד  נכנסת למקלחת וממתינה בסבלנות עד שמישהו היה מקלח אותה.  לאקי קראו לה. בימים ההם רוב הגברים של המשפחה שירתו מי במילואים ומי בסדיר, היא ידעה מי חזר מסתם שירות ומי מקרב ומלחמה ונביחות השמחה שלה וזינוקים עד לגובה של כשני מטר היו מקבלים את את השבים.

      למרות שאהבה כאמור טיולים באוטו הרי שפעם בשנה כל מי ניסה לקחת אותה לויטרנאר נחל מפח נפש נורא והיו נדרשים תכנונים מורכבים לתפוס אותה פיזית ולגררה  אליו אסורה כשה לעולה ..

      יום אחד הזדקנה והתעוורה נדרסה. כאב הלב היה כזה גדול שלאף אחד מאיתנו לא היה מאז כלב. פשוט אף אחד לא ניסה אפילו לחשוב על לגדל עוד פעם כלב. אבל עד היום למרות שעברו כבר כשלושים שנים מאז שנדרסה הרי שאנחנו יושבים בסלון אצל סבא וסבתא של הילדים שלנו הרי בכל פעם שמישהו מאיתנו שולח ידו לקלף פקאן ומיד מקלף הוא עוד שניים ומחכה שאולי היא תגיע מגן העדן של הכלבים ותכרסם את האגוזים  המקולפים  בעבורה......

      צטט: חץ עין נץ 2009-10-30 02:09:55

      אוי ואבוי. איזה סוף......

      רציתי כבר לספר סיפור אחר לגמרי על עץ פקאן ענק במושב ועל אין סוף אגוזים ועל כלב אחד קטן שאהב פקאנים  ואילף משפחה שלמה לקלף לו אגוזי פקאן בכל ערב במשך 14 שנים....אבל בפעם אחרת...

       היא הייתה כאן תמיד. קראה בשקט. השקיפה על הנעשה, התרחקה ממלחמות. היא לא הלכה לשום מקום. מי זאת היא?

      לכל מושבניק יש עשרות סיפורים, על סברס, מנגו, שסק, אגוזים... אבל על כלב שאהב פקאנים ואילף משפחה, עוד לא שמעתי.

      מחכה לסיפור שלך בכיליון.....

      ותודה על קבלת הפנים.

      צטט: אורדן חגי אורדן 2009-10-30 01:42:56

      הי ניצה

       

      איזה כיף שחזרת לכתוב כאן

       

      ועוד כזה סיפור.

       

       

       

       תודה שקראת. גם אתה אוהב פקאנים? 

        30/10/09 02:09:

      אוי ואבוי. איזה סוף......

      רציתי כבר לספר סיפור אחר לגמרי על עץ פקאן ענק במושב ועל אין סוף אגוזים ועל כלב אחד קטן שאהב פקאנים  ואילף משפחה שלמה לקלף לו אגוזי פקאן בכל ערב במשך 14 שנים....אבל בפעם אחרת...

        30/10/09 02:05:

      האאא האאא האאא היא חזרה הנה לפחות קצת......

       

      לא קראתי עוד.... אבל כבר קפצתי בראש!

       

      איזה כיף.

       

      עדי  

        30/10/09 01:42:

      הי ניצה

       

      איזה כיף שחזרת לכתוב כאן

       

      ועוד כזה סיפור.