ביום ראשון אחד באמצע נובמבר פגשתי נגן צ'לו בפינת השדרה השלישית ורחוב שלוש עשרה, במנהטן. זה היה בשנת 1995, במאה שעברה. היה חורף, המדרכות היו מכוסות בשכבת קרח דקה ומאיימת, הלילות היו קרים מאוד וגם הימים. רוחות שרקו לאורך השדרות והצליפו באכזריות בפניהם של מי שיצאו אליהן מן הרחובות הקטנים. האיש עם הצ'לו עמד בפתחו של דֶלי ולעס בהתלהבות רבה קרטיב בטעם משמש כאילו הוא נמצא בחוף ירושלים באמצע אוגוסט בשעות הצהריים.

והוא באמת היה ירושלמי, האיש עם הצ'לו והקרטיב. ילד טוב ירושלים. לא היה לו באמת צ'לו בידיים, רק פרטיטורות. על הכריכה היה כתוב בגרמנית ראוייה לשמצה "שש סוויטות לצ'לו סולו מאת יוהן סבסטיאן באך (1685-1750)" ואחר כך פירוט שלהן, אחת בסול מז'ור, השנייה ברה מינור וכך הלאה. ועוד איזה סמל של בית הוצאה מלייפציג ועיטור פרחוני קטן וזהו.

השעה היתה ארבע לפנות בוקר. לא בכל יום אתה פוגש איש מירושלים עומד על הקרח בשולי האיסט וילג' עם פרטיטורות של באך ביד אחת וקרטיב בטעם משמש בשנייה. ומכיוון שכך נעצתי בו שתי עיניים, ומכיוון שכך פנה אלי שאל אותי - בעברית - בדרך לאן אני. הביתה, עניתי, קר לי ואני עייף. מוקדם יותר באותו ערב ראיתי הופעת מחול, של רקדן יפני בודד שקוראים לו מין טאנאקה. הוא זז לאט מאוד - אבל מאוד מאוד לאט מאוד - במשך שעות על הבמה. כמעט לא עשה כלום. אולי רק בחן את יכולתן של דקות לזלוג אל העבר מבלי לעשות דבר לאורכן ומבלי יכולת לעצור אותן מהזרימה האיטית שלהן לאחור. זה נמשך רגעים או שעות, לא יכולתי להגיד, אבל אחר כך הסתובבתי במעגלים בכל מיני רחובות, מתמסר לכאב אוזניים חד בשל הקור ולפלגי זיעה שנטפו ממני מתחת לערימת הבגדים שלבשתי בשל המאמץ שנדרש מן הגוף כדי לא להחליק על המדרכות עטויות הקרח.
"בעשר בדיוק יצלצלו פעמוני הכנסייה מול חלון ביתי", הוא אמר. "מאמינים ייצאו מתפילת יום ראשון ויילכו מסופקים לבתיהם. בשבוע הבא ישירו מיסות חג המולד בכל קרן רחוב ואנחנו נרגיש לא שייכים לכאן, זה זמן טוב להקשיב לבאך, בוא". הלכנו. חלצנו נעליים בחדר המדרגות ונכנסנו בגרביים פנימה. שמענו את הסוויטות של באך לצ'לו סולו. קודם בביצוע של פאבלו קזאלס, אחר כך יו יו מה, ז'קלין דה-פרה, מסטיסלב רוסטרופוביץ', אנר בילסמה ופייר פורנייה. אחת עשרה שעות. באמצע היום הזמנו אוכל סיני. בחמש אחר הצהריים הלכתי הביתה לישון. למחרת בבוקר קמתי והלכתי לעבוד. יום שני.
לפני שהלכתי אמר לי שבסוף השבוע הבא גרדינר מנצח על קנטטות של באך בכנסיית סנט ג'ון. "מהיום והלאה", הוסיף, "בכל מקום שאתה נמצא וגרדינר מנגן בו תלך לשמוע אותו".


בשבת שעברה ירד המון גשם. מקס נעמד באמצע הלובי על שטיח בצבע בורדו, הרעיד את כל גופו מקצה לקצה וניער פרוותו כדרכם של כלבים בשעה שהם רטובים. אחר כך נכנס בצעדים איטיים לצידו של בעליו אל תוך האולם, צעד איתו במורד המעבר עד לשורה הרביעית, המתין שאדונו יתיישב בכסא הקיצוני בשורה, התיישב למרגלותיו וזקף אזניים בעניין. ראשונים נכנסו אנשי המקהלה, אחריהם הכינורות השניים, הנשפנים, המקישן ואנשי הקונטרבס, האיש שעל הצ'מבלו, הכינורות הראשונים והזמרים הסולנים. ואז אחרי שכוונו כל הכלים נפתחה בשקט הדלת וגרדינר עצמו צעד בנמרצות ועלה לעמדת המנצח. כולם נעמדו על רגליהם ומחאו כפיים בכבוד ובהתלהבות. מקס קם וכשכש בזנב, מוכן ללכת, אבל משיכה קצרה ועניינית ברתמה שלו השיבה אותו לשכיבה כנועה.

סיימון הוא בן שמונים וחמש. הוא התעוור בגיל עשרים ואחת מפיצוץ לא מכוון של משאית בצפון איטליה. חייל אמריקאי בצבא בנות הברית. 1944. העיוורון לא כל כך היה מייאש אותו אילו לא איבד גם כף יד באותו פיצוץ. אמנם כבר ידע אז, עוד לפני שנסע לאירופה בשם האומה, כי כבר לא יהיה וירטואוז גדול, אבל יכול היה לנגן ויולה בתזמורת פילהרמונית שנים ארוכות. אולי אפילו ברביעייה קאמרית ממוצעת.

מאז רק הקשיב. לא ניגן, לא ראה.

מקס בן אחת עשרה. כלב רועים גרמני מסור ואחראי. הוא משמש את סיימון כבר תשע שנים ובשנה הבאה יפרוש. הם מתעייפים מנטלית, כלבי הנחייה. יש לשחרר אותם ממטלותיהם ולאפשר להם להזדקן בשקט. הוא הכלב השישי של סיימון בחמישים השנים האחרונות. והאחרון. מכאן ייעזר סיימון בבני אדם.

גרדינר, ג'ון אליוט, סיר, לחץ את ידו של הכנר הראשי, הניף את שרביט המנצחים והבריאה של היידן מילאה את חלל האולם. הקרנגי הול הוא כל מה שאפשר לחשוב על אולם קונצרטים או על ניו יורק ואפילו קצת מעבר לזה. כל האריסטוקרטיה המקומית מנקזת את עצמה אל המרחב הזה, חמש קומות של מרפסות ניצבות מאיימות מעליך, וילאות קטיפה כהים משתפלים מן המרפסות, נשים בשמלות ערב וגברים בחליפות טוקסידו מאיימים לשפוך עליך את כוסות השמפניה שהם אוחזים בידיהם. פאר אמיתי. הרבה צלילים מקיימים את הבריאה של היידן, הרבה שירת מקהלה ושירתם של סולנים, תרועת חצוצרות וטרומבונים ומשיכת כלי מיתר. קרוב לחמשת אלפים אנשים נרגשים באולם, וכלב אחד.

כלב אחד ששומע את הבריאה של היידן מבלי להתכוון אפילו, צאו וחישבו. צאו וחישבו כמה רבים לא ישמעו את היצירה הזו לעולם, כמה ירצו ולא יוכלו, כמה לא ירצו, כמה לא יידעו עליה לעולם, לא על הבריאה ולא על היידן. וכלב אחד, כלב אחד שומע אותה מההתחלה ועד הסוף.

בשעה שמקס זקף אוזניים לצליליו של היידן, התווכח נער אחד, לואיס בארנס, 14, עם חבר בדירת הוריו בברוקלין, שלף אקדח וירה, סתם - להפחיד את החבר שלו. הכדור יצא מהחלון, נכנס דרך חלון פתוח בבניין ממול והביא את חייה של ג'ורג'ינה סמית', 92, לידי סיום. ארבעים ותשע שעות קודם לכן התהפך מיניבוס הסעות קטן ובו שישה תלמידי ביה"ס בריברסייד דרייב. מלינדה גונסאלס, 11, נהרגה. הנהגת, איזבלה דה ריוורה, 31, היתה שיכורה ומסוממת בשעת העבודה. בלילה שלאחר מכן היתה שריפה בשדרה השבעים ואחת בקווינס. ביאנקה סיוויאנסקי, 44, מצאה בה את מותה. למחרת התברר כי האשה, עובדת בניין במקצועה, היתה צריכה להתייצב לשימוע בבית משפט בקשר להטרדה מינית ממנה סבלה בזמן שעבדה בחברת ג'יי.פי. מורגן. מתחת לבית שבו אני גר בוויליאמסבורג יש שלט שמציע מיליון דולר למי שיביא מידע לתפיסת רוצחיו של השוטר ג'ון מקפאדן באוגוסט השנה. מיליון דולר, בייבי.

-‫--‬

ביום שבו נרצח רבין ראיתי את אחת התערוכות היפות בחיי. טים הוקינסון, אמן שחי על זמן שאול, הציג שם פסלים מיניאטוריים של בנות יענה שיצר מציפורניים גזוזות שאסף במשך שנים ארוכות, וביצי תרנגולת שנעשו משיער שנשר מגופו. שברירי כל כך זה היה. אחר כך צילצל חבר לספר לי. מאוחר מאוד באותו לילה, כשבארץ כבר האיר בוקר יום ראשון, ליוויתי אורחת בחזרה למעונות באוניברסיטת קולומביה והסתובבתי לחזור הביתה. ברחוב שמונים בערך גיליתי שאין בידי די כסף לשלם לנהג המונית ועל כן עצרתי אותו, הפקדתי בידיו מה שהיה ברשותי וצעדתי את שבעים וחמישה הרחובות הנותרים בחזרה הביתה ברגל. בדרך, בצומת הרחובות ברודווי ושישים ושמונה, איפה שהיה פעם סניף של טאואר רקורדס ואיננו עוד, פגשתי איש עם פסנתר. לא היה לו ממש פסנתר ביד, רק פרטיטורות. על הכריכה היה כתוב בגרמנית ראוייה לשמצה "הפסנתר המושווה, ספר אחד, מאת יוהן סבסטיאן באך (1685-1750)" ואחר כך פירוט הפרלודים והפוגות שבספר, מספר אחד עד שלושים וארבע, זו בדו מינור השנייה ברה מז'ור וכך הלאה. ועוד איזה סמל של בית הוצאה מלייפציג ועיטור פרחוני קטן וזהו.

שבוע מאוחר יותר פגשתי גם איש עם צ'לו.


שבת שלום.