נָתַתִּי וְאָז נִכְנְסָה לְשֶׁלִּי, כשֶׁשּׁוֹתֵק הִיא מְדַבֶּרֶת כשֶׁמִּתְרַחֵק הִיא מִתְקָרֶבֶת, מִלִּים שֶׁלֹּא הָיוּ פַּרְפַּרִים בְּיָמִים בּוֹדְדִים, שֶׁלֹּא מְבַקֶּשֶׁת אֲנִי נוֹתֵן, גַּם כַּאֲשֶׁר חוֹלְפִים כּוֹכָבִים אֲחֵרִים לְרֶגַע אֲנִי הַכּוֹכָב שֶׁלָּהּ, נוֹגַעַת בְּיָד מְלַטֶּפֶת לְלֹא מִלִּים לִפְעָמִים שׁוֹתֶקֶת. |
תגובות (3)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כך זה נראה בדיוק,
תאור אמיתי בכתיבה נהדרת.
לְלֹא מִלִּים לִפְעָמִים שׁוֹתֶקֶת.
<מצטרפת לשתיקתה >
נָתַתִּי
וְאָז נִכְנְסָה לְשֶׁלִּי,
כשֶׁשּׁוֹתֵק הִיא מְדַבֶּרֶת
כשֶׁמִּתְרַחֵק הִיא מִתְקָרֶבֶת,
אבסורד או נורמאליות... פרדוקס?