הכרנו לפני שנתיים וחצי. חיבור מיידי שנוצר בסדנת מודעות עצמית אותה הדרכנו יחד, בצוות שמנה שישה מדריכים ומדריכות. היינו מופלאים. לחלוטין.

הגענו לתובנות מדהימות מתוך ההדרכה עצמה, למדנו מי אנחנו במסע הזה שנקרא חיים. והתחברנו להפליא.

התחברנו ברמה כזו, שכל שברון לב או שמחה אורגזמית, היו נאמרים אחת לשניה. היינו כמו שתי אחיות תאומות. כמו שתי נפשות תאומות.

אני זוכרת שכשנשבר ליבך מבן זוגך באותה תקופה, אני היא זו שהייתי לצידך גם בשעות הקטנות של הלילה. כשרצית לבכות, לכאוב, להרגיש חיבוק אוהב. הייתי שם גם ברגעים שלי עצמי לא היה קל. הייתי כי רציתי.

ביום הולדתי הקודם הכרתי לך חברות טובות נוספות שלי. היה שם חיבור מיידי. אני, הייתי הציר המרכזי, ואהבתי כל רגע. הפכנו להיות חבורת מטורפות, מדהימות, חולמות , חברות.

לפני ארבעה חודשים, כשאבא שלי נפטר, את היית בין חמשת האנשים הראשונים להם צלצלתי, כדי  לשתף  בבשורת האיוב הזו. בשורת האיוב האישית שלי.

ענית לי. המומה. אחרי יומיים צלצלת שתבואי לשבעה.

מאותו צלצול טלפון, לא ראיתי אותך.

מאותו צלצול טלפון, לא שמעתי ממך.

נעלמת. ברגעים בהם הייתי צריכה אותך לידי יותר מכל.

אתמול, הייתי ביום הולדתה של חברתי הטובה, שאותה הכרתי גם לך. נעשיתן מאז חברות טובות. אתמול, לא הצלחת להגיע ליום הולדתה. שלחת לה זר פרחים גדול. שלחת לה ברכה כתובה.

תמיד אהבתי פרחים. אתמול הם נראו לי מזוייפים. עצובים. בוגדניים.

יכול להיות שאת קוראת שורות אלה, יכול להיות שלא. אבל מה שבטוח הוא, שלא האמנתי שתהיי כזאת. שתבגדי.

מבחינתי חבר אמיתי יהיה איתך גם ברגעי השמחה שלך וגם ברגעי העצב שלך.

את, בחרת להיות רק בשמחה.

אני, בחרתי להיות עם מי שאיתי. תמיד.