כותרות TheMarker >
    ';
    0

    נאמנות במשבר

    51 תגובות   יום שישי , 30/10/09, 11:20

    אור הייתה בת 16 כשהכירה לראשונה את דן.

    הוא היה אחד מהחבר'ה, בחור נאה, מקובל, שנון ובעל חוש הומור.

    היה כיף לבלות יחד כזוג וגם עם חוג החברים הקבוע.

    הוא היה החבר הרציני הראשון שלה.הם התאימו כמו כפפה ליד.

    היה להם מין חיבור מיוחד.שנתיים יצאו יחד והאהבה פרחה.

    כולם היו בטוחים שאור ודן זה "אור ודן לנצח".

    עד ש . . .

    ---

    בסיום התיכון, כשהיו בני 18, התגלה אצל דן סרטן.

    ולא "סתם סרטן", כאילו שיש דבר כזה סתם.

    היה זה סרטן במקום רגיש.

    דן התחיל תקופת התמודדות קשה.

    למרות זאת הוא שמר על אופטימיות.

    הוא ידע כי אור לצידו, תומכת, אוהבת, מחבקת.

    ---

    הוריה של אור התערבו.

    הם לא רצו כי בתם תקשור את גורלה בגיל כה צעיר עם חולה סרטן.

    כשהסיכויים להחלמה לא ברורים,

    כשמירב הסיכויים כי אף אם יחלים,לא יוכל להביא ילדים לעולם.

    הם הטילו את מלוא כובד משקלם לשכנעה להיפרד מדן.

    למרות הכאב, למרות האהבה הגדולה.

    הם אמרו לה כי היא צריכה לחשוב קדימה,להבין את המשמעויות עבורה.

    להיות חשוכת ילדים משלה? להפוך אולי לאלמנה צעירה?

    למה לך לקחת על עצמך "תיק כזה" בגיל כל כך צעיר?

    כל החיים לפנייך, אמרו לה. למה לך לקשור את גורלך בצורה כזו?

    הם ניהלו שיחות ארוכות לתוך הלילה.

    ---

    אור הייתה חצויה.

    היא אהבה את דן אהבה עמוקה, אולם היא העריכה את הוריה,

    לא נפנפה כלאחר יד את עמדתם.

    אור באה ממשפחה חמה, הן היו 3 אחיות, קשורות אחת לשנייה בנימי נפשן.

    היא שוחחה איתן, עם כל אחת בנפרד.

     

    דפי, צעירה מאור בשנה, הייתה כולה רגש ונאמנות.

    היא אמרה לאור, גם אם רציונאלית אבא ואמא צודקים,

    אהבה כזו, כמו שיש לכם, זה לא דבר שמוצאים בנקל.

    האם תוכלי אי פעם לסלוח לעצמך אם תעזבי אותו?מה עם המצפון שלך?

    אני לא מבינה איך את בכלל שוקלת, חושבת, מתלבטת?

    זה לכשעצמו כבר אומר עליך משהו.

    התשובה החד משמעית צריכה הייתה להיות ברורה לך.

    אני יודעת שאני, במקומך, הייתי שם בשבילו באש ובמים.

     

    טלי, מבוגרת מאור בשנתיים, הייתה בחורה שקולה, אשר בחנה בקפידה כל דילמה.

    היא נהגה להיעזר בעץ החלטות, לרשום לעצמה טבלת יתרונות וחסרונות,

    עם משקלות ולהגיע להחלטות מחושבות.

    היא אמרה בנחישות אופיינית, אור, את חייבת לחתוך.

    עם כל האהבה שיש לך, את חייבת לקחת בחשבון את כל ההשלכות.

    אם המצפון מציק לך, תביני שיש הבדל.

    אם היית נשואה לדן שנים ארוכות, עם ילדים, והיה קורה המקרה,התמונה הייתה שונה.

    אבל את צעירה, וכמו שאמא ואבא אומרים, כל העתיד לפנייך.

    לא כדאי להיכנס עם ראש בריא למיטה חולה.

    המחיר עלול להיות גבוה מידיי.

    מעבר לכל ההתמודדויות הצפויות בחיים כאלו, עם מתח מתמיד,

    אני יודעת כמה חשובה לך משפחה, כמה את רוצה ילדים משלך.

    לוותר על זה בידיעה מראש?

    את תהיי ממורמרת על עצמך ועל דן.

    זה ירעיל כל חלקה טובה בחייכם המשותפים בהמשך, אם יהיה המשך.

    תסלחי לי שאני אומרת לך מילים כל כך בוטות וקשות,

    אבל אני חושבת שאת צריכה לשמוע אותן.

    ---

    אור הייתה חצויה.

    היא לא ידעה מה לעשות וידעה כי עליה לקבל החלטה לכאן או לכאן,

    ועדיף מהר ככל האפשר.

    היא חייבת את זה לעצמה וגם לדן.

    ---

     

    להמשך לחצו כאן

    דרג את התוכן:

      תגובות (49)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/1/17 13:30:

      שמעון... זו סיטואציה מסובכת.
      אני? נראה לי שבלי לחשוב הייתי נשארת איתו.
      אבל... כל אחד בנוי אחרת.

        20/1/17 13:18:

      היי  

      הדילמה הזו באמת מתרחשת

      אם תציצי לקורות  חיו המרשימים  של ריצרד פיינמן (גם אצלי)

      אחד  מהאנשים היצירתיים במאה הקודמת,לא תתפלאי אם הוא יהודי

      קיבל פרס נובל על תורת הקוואנטים,והוגדר כגאון של פרויקט מנהטן  על ידי כולם,כולל מנהל הפרויקט פרופ אופנהיימר

      (היו שם 100000 אנשים,חלקם מטובי המדענים בארהב...אז זו בהחלט מחמאה) 

      הייתה לו חברת ילדות שחלתה  במחלה סופנית (גם היא יהודיה) ,הוא  התלבט באותה  דילמה....

      שניהם ידעו שימיה  ספורים,שנה  אולי שנתיים ...  הוא התחתן עימה ,נסע כל סוף שבוע אפילו בטרמפים לבית החולים ששהתה בו,כשכל השבוע הוא בפרויקט,ואין יציאות (ממש כמו בצבא)..............

      רומטיקן עד הסוף.....

      שמעון

      http://cafe.themarker.com/image/2355529/

       

        28/6/15 12:53:
      יהיה מעניין לי לשמוע... ותודה בשמתי ♥
        11/4/15 12:51:

      שרי יקירתי באיזה יופי וקלילות את מגישה את הסיפור בשלושה חלקים .

      כמובן שאני כמו דפי בסיפור , הולכת אחרי הלב .

      גם לי סיפור דומה . אספר בהמשך .

        27/12/12 16:10:

      חיוש,

      תודה לתגובה המפורטת!

      אני? מסכימה איתך ♥

        27/12/12 13:08:
      להתראות בפרק הבא אני טסה לשם
        27/12/12 13:07:

      שרי'לה חברתי האהובה נשיקה

      אם הייתי במקום אור בכלל לא הייתי חושבת....

      אני חושבת כמו דפי ואפילו אני הולכת צעד אחד קדימה......

      1. ואם אור הייתה במצב של דן הוריה לא היו רוצים שהחבר המיתולוגי זה שאמור להיות

      לנצח לא יעזוב אותה ברגעים כאלו קשים?

      2. הרי ידוע שכל חולה הסרטן  כאשר מבחינה נפשית הם יחסית בסדר - יש המון סיכוי להחלמה

        וכשאור לצידו - כל שלבי הריפוי יעברו עליו יותר קל

        וכשחולה סרטן מדוכא המחלה יכולה להשתלט חזק יותר וגרוע יותר

      ו3. אם כל כך אוהבים- תמיד אפשר לאמץ ילד הרי ילדים זה לא תחליף לזוגיות

      זאת דעתי האישית..... וליבי ליבי עם דן

      4. עדיף להיות אלמנה אחרי כמה שנים מאשר להיות תקועה כל החיים עם יסורי מצפון

      שהיא הקשיבה להוריה. ואולי הוא יבריא והזוגיות שלהם יהיה אדיר

       

      סליחה שאני אומרת אך התחתנתי עם גבר בריא פיזית אך מבחינה נפשית היה - מפלצת

      עבורי ועבור הילדים...... תלוי בעיני המתבונן עם איזו מחלה אפשר לחיות (-:

       

      בעבר הייתה תוכנית עם כמה בחורות וניסו לסדר להם בן זוג ( שכחתי את שם התוכנית)

      הייתה אחת שבזמן צילום התוכנית חזרה לאיזה חבר מיתולוגי שלה ולמרות שנודע לה

      שהוא חולה סרטן סופני, היו בינהם ירידות ועליות אך נישארה לצידו עד שניפטר.....

        27/12/12 07:10:

      צטט: מאיה113 2012-12-27 04:30:34

      *מעורר מחשבות על הבוקר. יום קסם לך יקרה

       תודה מאיה יקירה ♥ ~~~ ♥

        27/12/12 04:30:
      *מעורר מחשבות על הבוקר. יום קסם לך יקרה
        23/9/11 23:01:

      צטט: מרב 1956 2011-09-23 18:44:19

      קראתי את התגובה של מנוחת נפש

      ואני כל כך מסכימה איתה

      שאין לי מה להוסיף.

      מרב,

      תודה שאת קוראת ומגיבה.

      זה מאוד מפרגן ומרגש! חיוך

      ומבינה לחלוטין את התחושה

      שמנוחה ביטאה ואיתה הזדהית.

      חושבת שגם אני הייתי נוהגת כך,

      כלומר לא עוזבת בשום אופן.

       

        23/9/11 18:44:

      קראתי את התגובה של מנוחת נפש

      ואני כל כך מסכימה איתה

      שאין לי מה להוסיף.

        26/10/10 20:29:

      צטט: ss53 2010-10-26 19:49:02

      לא פשוט המצב , לא קל לחליט . אבל אם את אוהבת אותו באמת ,את צריכה ללכת איתו במים ובאש להיות איתו במצב הקשה . את לא לתנתק מהורים לא קל !

      בהצלחה ! החלמה מירא !

      בברכה שלמה שרף

      שלמה,

      תודה לתגובה!

      אני מסכימה.

      אבל אני לא הייתי בנעליים שלה . . .

      ואומרים שלא לדון אדם עד שתהיה במקומו . . .

      באמת היה סיפור לא פשוט. 

        26/10/10 19:49:
      לא פשוט המצב , לא קל לחליט . אבל אם את אוהבת אותו באמת ,את צריכה ללכת איתו במים ובאש להיות איתו במצב הקשה . את לא לתנתק מהורים לא קל !

      בהצלחה ! החלמה מירא !

      בברכה שלמה שרף
        1/11/09 08:08:

      אור הייתה חצויה.

      היא לא ידעה מה לעשות וידעה כי עליה לקבל החלטה לכאן או לכאן,

      ועדיף מהר ככל האפשר.

      היא חייבת את זה לעצמה וגם לדן.

       

       

      ספור אהבה, תמיד יקבל מעקשים כאלה או אחרים.

      הדילמה קשה ההתמודדות בעייתית.

      ההכרעות לכאן או לכאן,

      ולא ניתן לשפוט אף הכרעה אשר תתקבל.

        1/11/09 07:04:

      מה להגיד -מבינה את שני הצדדים...*
        31/10/09 22:47:

      מנוחה,

      איזו תגובה, ישר מהלב וחזק! חיוך

      אישית אני מסכימה, כמו שכבר כתבתי.

      אבל - אני לא דנה אותה, תהא אשר תהא החלטתה.

      את זה אגלה לכם בפוסט הבא . . .

       

      ו - המון תודה לפרגון האישי ששלחת לי במייל.

       

      ---

      לכל החברות המקסימות שלי וגם חברים שהגיבו כאן,

      מאוד נהניתי לקרוא אתכם,נשיקה

      כל אחד בדעתו ולפי ליבו!

        31/10/09 21:54:


      מי בכלל חושב על חתונה בגיל 18?

      רגש, נאמנות ,אהבה, הכרת הטוב

      איפה הם בשיקולים

      איך היא תחיה אם הוא לא ישרוד והיא תדע שהיא לא עמדה לצידו?

      איך היא תחיה אם הוא יחלים והכל יהיה בסדר והוא יידע שלא עמדה  לצידו ?

      על מה בכלל יש לחשוב עכשיו

      זו פחדנות ואגואיסטיות לשמה לעזוב אהוב בזמן מחלה!

      שתסעד אותו .

      שתהיה לידו

      שתעזור לו להחלים

      או שתתן לו את הרגעים היפים האהובים האחרונים

      אחר כך שתלך לדרכה

      התייעצויות , עץ החלטות ,עלי התלבטויות

      לא עכשיו

      יגיע לזה זמן אם בכלל

      קודם כל שתתייצב לצידו בזמן הקשה הזה

      אפילו בלי אהבה כל כך גדולה (האמנם?)

      היא צריכה לחשוב עליו ולא עליה

      סיפור אהבה

      הסרט והשיר

      אולי יעזרו לה להחליט

       

        31/10/09 18:40:

      צטט: sari10 2009-10-30 17:57:16

      תמר, את כתבת מאוד עמוק,

      על כך שההחלטה מעידה על היכולת להתמודד עם קשיים בחיים.

      זה נכון.

      רק שאני לא יודעת מה ניתן או לא ניתן לצפות מנערה בת 18

      עם לחץ כבד מההורים.

      למרות שהאינסטינקט אומר לדון אותה לחובה אם תעזוב אותו,

      לא ניתן לדון אדם עד שתהיה במקומו.

      לא שופטת.... ממש לא...

      רק מנסה להצביע על כך שאופטימיות היא הדרך הנכונה להתמודד עם דברים

      ולא גישה רציונלית לכאורה שמתייחסת לתסריטים הגרועים ביותר כאל מציאות מוחלטת

      אופטימיות היא תכונה שכדאי לטפח בכל גיל, היא אמצעי נהדר להתמודדות עם כל דבר.

      קשה יותר לטפח אותה כשדמויות חזקות ומשפיעות כמו הורים נוטים לפסימיות

        31/10/09 18:15:

      המצבים הללו תמיד משרים עליי תחושה כבדה של חוסר אונים ....
        31/10/09 11:08:

      וואו ילנה!

      תודה על התגובה והשיתוף.נשיקה

      מאוד ריגשת אותי.

      החיים באמת מורכבים למדי,

      ולחלקנו מעמידים התנסויות לא פשוטות כלל.

      אני שמחה בשבילך שכך הסתדר אצלך.

      גם אצלי החלטות מסוג זה

      יבואו מהלב.

        31/10/09 09:43:

      בחיי התחלתי לבכות

      איזה סיפור וואוווווווווווו

       

      אני אישית היתי נשארת לצידו

      אהבה כזאתי כמו שאת מספרת לא נוטשים אפילו במחיר שהוריי לא ידברו איתי

      אני אבחר את שמחתי ולא אף אחד אחר בישבילי

      וכמו שחברינו לקפה אמרו יעוד דרכים להביא ילדים

      ובאמת מה אם האמונה שהכל יהיה בסדר

      אולי זה היה לנו מבחן על גודל האהבה שלנו

      נכון שצעירים לא צריכים לעבור סוג כזה של מבחן

      אבל גם הם קוראים

       

      יש הרבה נשים וגברים שנופלים להיות "קורבן של חיים מסויימים"

      אבל הרגש צריך ללוות אותנו ולא הרציונל

      כי תמיד יהיה את המצפון למי שיש אותו שיהדהד לו במוח 

      ואהבה צריכה לנצח

       

      תראי אתן לך דוגמה מחיי

      בעלי מורה דרך וכל הזמן על הגלגלים

      אמא שלי עוד לפני שהתחלנו בקשר רציני

      הושיבה אותי לשיחה והסבירה לי עד כמה שסוג החיים האלה יהיו קשים כי היא מכירה אבא שלי זכ"ל היה ארכיטקט וכל הזמן היה נוסע

      לכן ידע על מה היא מדברת וגם אז היתי בת 19 לכן יכולתי להגיע להחלטה של"מבוגרים"

      אמא אמרה לי שאני צריכה לקחת הכל ולחשוב ושהיא תהיה לצידי על כל החלטה שאחליט

      היא כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן לידי

      ולאחר כשנה לאחר החלטתי להשאר איתו כי טוב לי והוא עושה לי טוב  אני עברתי ניטוח בבטן והוציאו לי ציסטה בגודל די ענק שעטף לי את החצוצרה ושכלה.רצו להוציא אותם אבל בדקה 90 בניטוח אצמו החליטו שלא כי אני צעירה ויש סיכויים שזה התחדש לבד ואמרו לי שהסיכויים להביא ילדים לעולם הם 50%-50% 

      אז באו נסתכל על זה ככה

       אני עברתי מבחן כי נשארתי איתו  וכך הוכחתי שאני אוהבת אותו.למרות שיעדתי שחיי איתו יהיו קשים ושכל הנטל של לטפל בילדים ובית הפלו עליי

      וכעבור חצי שנה אני עברתי את הניטוח(היתי בת 20) והוא החליט להשאר איתי ולתמוך בי ולעודד אותי ואמר לי שילדים זה לא הכל בחיים(כאשר יכל להגיד לי אני מצטער אני כן רוצה ילדים)

      ושוב כעבור 3 שנים כאשר היתי בת 23 נפרדנו לאיזה חודשיים וחזרנו ושוב עברנו את המבחן

       

      כהיום אנחנו נשואיים מזה כמעת 8 שנים

       

      וווווווווווווווווווווווווווווווווו

       

       

      יש לנו 2 ילדות יפיפיות חכמות מצחיקות

      וזה רבותיי המתנה שלנו

      על כך שהוככנו לכווווווווווווווווווווווווווווווולם שאנחנו אוהבים

      ומוכנים לחיות אחד אם השיני באש ובמים

      בחולי ובריאות

       

      אני מאחלת שלא נדע צער 

      אבל יש מראים ואנו לדעתי וזאת דעתי בלבד

      צריכים להגיע להחלטות האלה מהלב ולא מהמוח

        30/10/09 21:35:


      שרי יקרה!

       

      ההחלטה קשה, במיוחד אם הדבר קרה לפני 30 שנה.

       

      נחמד יהיה לי לדעת שהאהבה נצחה את כו---לם.

       

      תודה לך חמודתי!

       

      *

      שבת שלום

       

      אסתר

        30/10/09 21:32:


      סוגיה מורכבת ביותר.

      קשה לי לשפוט ואיש איש מתנהג,נוהג לפי

      אופיו,יכולתו להתמודד עם מצבים כגון אלו.

      כמובן,שלהיסטוריה,מהלך חיים משפיעים גם

      הם על החלטות שכאלו.

      לי באופן אישי,יש נטייה להישאב למקומות הללו

      לפעמים אפילו יותר מידי (שוב,איש איש ואופיו.)

       

       

      נ.ב: אוהבת את כתיבתך.

        30/10/09 20:54:

      שרי,

      אני מתקשה לכתוב באופן חד משמעי את התשובה,

      יש כאן דיני נפשות לכאן ולכאן

      אי אפשר להאשים הורים שחושבים על טובתם של הילדים וגם אי אפשר להאשים את מחלתו של דן, שלא פשע בדבר

      הגיל הצעיר יחסית מעמיס על הוריה של אור יותר אחריות , לכן הם כנראה רצו לקחת את המושכות

      לפי דעתי חובה עליהם לומר לבתם את  דעתם ולהסביר את הרגשתם  אבל לא להחליט עבורה,

      ולתת לזמן לעשות את שלו.

      שבת טובה יקירתי

        30/10/09 19:18:

      מי חושב בגיל 18 על חתונה?...

      לא אהבתי את התערבותם הגסה של הוריה

      ואם היה קורה ההפך וביתם הייתה חולה?

      כיצד היו מגיבים לפרידה קשה ומשפיעה בעת מחלה שכזו?

      אני לא מוצאת כאן דילמה

      אני רואה רק ילדה שבורת לב המנסה להבין מה נכון ומה לא

      בתוך מבול של רצוינאליזציה שאינה נוגעת לחיים האמיתיים.

      באותה מידה בה הוא חולה היא יכולה להידרס או לגלות כי היא עקרה.

      סליחה על הקיצוניות אך אלו החיים

      ולכן כשיש אהבה שכזו -  יש להיצמד אליה. בטוב וברע. *

       

        30/10/09 18:59:


      היי, שרי,

      לא עמדתי בסיטואציה כזו בחיי, ולא נתקלתי בכך אישית,

      כך שדעתי היא די תיאורטית -

      הייתי נותנת לאור ללכת עם רגשותיה, ללוות את חברה במאבק הקשה,

      שהיא תחליט עד איפה היא יכולה להתמודד והיכן לא,

      תלמד מכך המון המון לחיים שלה עצמה.

      קצת חבל לי על ההורים, שבמקום לאפשר לה את הלמידה והתובנה בעצמה,

      מנסים להגן עליה, מתוך האינסטינקט של הגנה על הגוזלים.

      ומי יודע, מה יקרה בהמשך -

      הרי נולדנו עם תעודת לידה, לא עם תעודת ביטוח.

      וזה שגוזר קופונים על החיים שלנו, יכול להחליט גם החלטות מוזרות,

      מן הסוג שלעולם לא נדע אותם מראש ולא נקבל עליהם הודעות הביתה,

      על נייר "קפל ותלוש" שגם הוא, נדמה לי, לא היה לפני שלושים שנה.

      שבת מבורכת לך, חברתי!

        30/10/09 18:27:

      ואגב,

      הסיפור הזה קרה לפני יותר מ- 30 שנה . . .

      לא יודעת אם אז הייתה הטכנולוגיה של היום בהקפאה.

        30/10/09 18:19:

      שרי - ברור שאי אפשר להחליט בשבילה...

      ברור שלדעתי הם ימשיכו לאהוב - והחיים כבר יתגלגלו להם - ומה שיקרה יקרה....

      אגב... גילוי מוקדם של סרטן מסוג זה - הסיכוי להחלים הוא גדול !

      ועד כמה שאני יודעת - גם אפשר לקחת תאי זרע ולהקפיאם..

       

      תודה שרי יקירתי ושבת שלום !!

       

        30/10/09 18:05:

      יקירתי ברוך השם לא הגעתי למצב כזה

      שאצטרך להחליט החלטות מסוג זה

      אך כפי שאני מכירה את עצמי

      אם אני אוהבת מישהו באמת, אני הולכת איתו באש ובמים.

      תודה שהבאת

      שבת קסומה:)*

        30/10/09 18:05:

       שירי היקרה...

      הבאת סיפור לא פשוט.

      וכאן נכנסים ההגיון, והרגש

      שאויבים הם.

      וכל אחת מהאחיות נשאה את דגלו של

      אחד מהם.

      הקטנה חסרת הנסיון פעלה על פי הרגש.

      ואילו המבוגרת והבשלה נשאה את דגל

      ההגיון.

      סיפור קשה עם תהיות רבות, ומקווה שעם

      סוף טוב..

      אני היתי בוחרת ברגש ללא היסוס...

      אהבה היא מתת אל נדירה,

      ואם היא קיבלה אותה אל לה לוותר עליה

      בנקל...

      תודה לך על הפוסט שהביא איתו תובנות,

      ומוסר השכל....

      לקחתי איתי למחשבה...

      חיבוק לשבת יפתי.

        30/10/09 17:57:

      תודה לכל התגובות המושקעות שלכם,

      קראתי אתכם אחת אחד!

      יש לי חברים אינטליגנטיים חיוך

      ---

      רציתי להבהיר משהו,

      כתבתי שהיא הכירה אותו בגיל 16,

      המחלה התפרצה בסוף התיכון,

      שזה אומר גיל 18 של שניהם.

      כך שהיא הייתה בת 18 בזמן המקרה.

      ---

      התחושה שלי אומרת בבירור - להישאר איתו.

      תמר, את כתבת מאוד עמוק,

      על כך שההחלטה מעידה על היכולת להתמודד עם קשיים בחיים.

      זה נכון.

      רק שאני לא יודעת מה ניתן או לא ניתן לצפות מנערה בת 18

      עם לחץ כבד מההורים.

      למרות שהאינסטינקט אומר לדון אותה לחובה אם תעזוב אותו,

      לא ניתן לדון אדם עד שתהיה במקומו.

       

       

        30/10/09 17:42:
      * יפה ומעניין שבת שלום
        30/10/09 17:42:
      שרי יקרה,
      וואו...מרגש
      לא רציתי  לקרוא דיעות אחרות שלא להיות
      מושפעת...למרות שהצצתי פה ושם
      דעתי היא שאין עליה להחליט כלל עכשיו
      וכי מה החיפזון...
      עליה ללוות אותו עד להחלמה או....
      כשיחלים ותשאר רק בעיית הילדים
      תמיד תוכל להעזר בתרומת  זרע
      אהבה היא העיקר ולא של מי  הזרע
      חבל שלא ציינת בני כמה הם
      דילמה לא פשוטה....
        30/10/09 16:58:

      אכן, איש אינו יכל להחליט בשביל מישהו אחר.

      אדם צריך ללכת אחרי תחושות ליבו ולהחליט מה הכי טוב לו באותה עת. כי העתיד - מי ישורנו וכבר היו דברים מעולם.

        30/10/09 16:25:


      שרי -

      גם אני חושבת שזו החלטה שצריך להחליט לבד

      מכירה סיפור כזה מהחיים -

      שהבחורה היתה חולה ולא במחלה כל כך קשה כמו סרטן

      אלא סה"כ סוכרת נעורים -

      והגבר חתך כל אחד הלך לדרכו

      הוא התחתן עם אחרת ויש לו כבר ילד -

      היא טרם נישאה

      והיתה גם שם אהבה

      רק שהיה לחץ מצד הוריו - לגבי העתיד

      כך או כך - קשה....

      תודה שהעלית

      שבת טובה ומחבקת

        30/10/09 16:06:

      מאד נגע בי וריגש

      אף פעם לא יכולים לנבא

      או לדעת מה ילד יום

        30/10/09 16:03:


      זה מזכיר קצת את רומיו ויוליה...

      אני בדיעה שצריך להקשיב לבטן.

      הראש תמיד שוקל, אבל הבטן יודע את התשובה לכאן או לכאן.

      אנחנו קוראים לזה אינטויציה...

      וזה הדבר היחיד שאדם חייב להיות נאמן לו.

      ברגע שזה קורה, שאר היקום מסתדר.

      מה שנשאר, זה ללמוד איך להקשיב....

        30/10/09 15:52:


      להיות לצידו!

      ~~~~~~~~

        30/10/09 15:51:

      נראה לי שזו דוגמה מצויינת להחלטות שעושים בגלל תפיסה שגויה של הכל או לא כלום...

      בדרך כלל הדברים אינם שחור או לבן

      בדוגמה הזו אור יכולה להביא ילדים גם אם תבחר לחיות עם דן, אפשר לקבל תרומת זרע, אפשר להקפיא זרע לפני ביצוע הטיפול בסרטן, אינם טיפולי פוריות - יש המון אפשרויות נוספות....

      הבחירה לוותר על דן יותר משהי אומרת "אני לא מוכנה להקריב קורבן גדול כל-כך", אומרת "אני לא מוכנה לצאת איתך לדרך שצפויים בה קשיים"

      זו בחינה לא רק לאהבה שאור חשה כלפי דן, זו קודם כל בחינה לחוסן הרגשי שלה וליכולת להתמודד עם קשיים מתוך אופטימיות תוך כדי נכונות לחפש פיתרונות יצרתיים בשביל ליצור את התנאים למימוש האהבה הגדולה שתוארה.

       ישנם כל מיני קשיים במהלך החיים, לא תמיד מקבלים לגביהם התראות מראש... אני מאמינה שצריך לצאת לחיים עם אמונה עמוקה שיש בכוחי להתמודד ולהצליח גם מול קשיים

        30/10/09 14:10:

      הי שרי שבת שלום

      דילמה קשה , אבל בגיל 16 החתונה עוד רחוקה כמרחק אור

      לא צריך להחליט החלטות כרגע הייתי נשארת מטפלת ומנסה לא להישאב לשם,

      לבוא ממקום של חמלה ולא חמלה , לטפל להיות לעזור וכול מה שצריך, מה שצריך לקרוא קורה,

      ולא לחתוך ואחר כך כל החיים להתיסר למה לא הייתי בשבילו שם,

      היום שומרים זרע לכן לא זו הבעיה ,

      המתח והבפחד שמא זה יחזור שוב לאחר הריפוי ותיק כזה זה קשה , אבל כשיש אהבה כנה ואמיתי צריך ללכת איתה עד הסוף , הכול מכתוב   שבת שלום ראלה

       

        30/10/09 14:09:


      אני יודעת שאני, במקומך, הייתי שם בשבילו באש ובמים.

      שרי, זאת התשובה שלי.

      לאיש מאתנו אין תעודת ביטוח

      מה יקרה לנו בעוד יום, שנה,אי פעם...

      על אהבת אמת לא מוותרים.

      למה להכנס עם ראש בריא למטה חולה,

      זו אמירה של הורים הגיוניים רבים

      לא אוהבת את האמירה הזאת.

      ושואלת. איך אדם אוהב יכול לנטוש מטה חולה..

      דבי

       

      (אשוב כשיתחדש מלאי ה-*)

        30/10/09 13:32:


      ממש דילמה קשה וגם העצות שקיבלה שקולות ונכונות

      יש החושבים עם הראש ויש החושבים עם הלב

      אני שייך לסוג השני ולכן חושב שבמקומה לא הייתי חושב על נטישה

      ושאלת הנאמנות לא היתה עולה על הפרק

      תמיד יש סיכוי וקיימת התקווה להחלמה

      וגם לזוגות שלא יכולים להביא ילדים יש היום פתרונות פלא

      כגון הפריה אימוץ וכ"ו

      מזכיר את הסיפור על הבחור שתרם את עיניו לבחורה העיוורת שאהב

      וננטש על ידה כשהתעוררה מהניתוח וראתה שהוא ללא עיניים

       

        30/10/09 12:30:

      שרי היקרה...

      פוסט נפלא!נשיקה

      אני בדעה של דפי למרות גילה הצעיר היא גילתה נאמנות אמיתית מהי

      ובעצם זו אהבה אמיתית....דפי הביעה דעתה אבל אני מניחה ש- אור

      צריכה להביט לתוכה פנימה אחרי ששמעה  את דיעותיהם של כולם ההחלטה צריכה להיות שלה

      בלבד..

      שרי , אני בטוחה שאת מנחשת מה אני הייתי מחליטה..
      מזי

        30/10/09 12:16:

      איזו דילמה שרי..

      אני שכמו אור הדגש על הרגש

      עובד אצלי שעות נוספות מתקשה

      להחליט לכאן ולכאן.כל הטעונים צודקים

      לגביי המשך חייהם..בעייתי ביותר..

      עוזבת..אממממ בעצם נשארת...

      לא יודעת סיטואציה קשה.

      שבת נפלאה יקירתי..

        30/10/09 12:09:

      שרי, קראתי פעמיים על מנת לא להגיב איטואיטיבית

      היות ונראה שההחלטה אינה מותנית בתנאי.

      ובכלל... נראה לי ששיקול דעת עולה בקנה על הרגש

      מה גם שהבאת את דעת ההורים והאחיות.

      הורים אוהבים וודאי יקבלו את ההחלטה תהיה אשר תהיה

      אך וודאי לי שהורה שיש בו שפיות יאחל לילדיו חיי בריאות וזוגיות נעימה וכו..

       

      שבת שלום

       

        30/10/09 12:06:


      אכן דילמה קשה.

      יש מי שהולך על פי הרגש עד הסוף

      ויש מי שהולך עם השכל.

       

      אני טיפוס של רגש אבל לא עמדתי במצבים כאלה - אז אני לא יכולה להחליט...

       

      שבת שלום יקירתי.

        30/10/09 12:06:

      זו החלטה שמחליטים לבד

      החלטה כזו אף אחד לא יכול לקבל בשביל מישהו אחר

        30/10/09 11:53:


      קודם כל שתהיה לידו לסעדו. לא צריך להחליט בבת אחת 2 החלטות קריטיות כמו טיפול בסרטן וחתונה.

      שתהיה אתו בשלבי מאבקו במחלה.

        30/10/09 11:42:

      אי אפשר למדוד רגשות, לכן אי אפשר גם להגיד לה מה לעשות.

      מעוצמה מסויימת, אהבה לא מאפשרת לך לקום וללכת. זו בכלל לא בחירה. 

      האם זו עוצמת האהבה שלה לדן?

      אם כן, אני מניחה שנשארה. 

      אם לא, הרי שיש לה אפשרות לקום וללכת. 

      בכל מקרה, העובדה שהוא לא יכול להביא ילדים לעולם לא אומרת שהיא לא יכולה לעשות זאת. יש תרומות, יש אימוצים, סרטן מסוג זה רחוק מלהיות סוף הפוריות שלה, היא הרי בריאה לגמרי.

       

      ובנימה אחרת - טיפולים נגד סרטן הם דבר לא נעים, כואב ומכוער. בשעה כזו אתה מגלה מי החברים האמיתיים שלך. מי שלא אוהב אותך באמת, יתקשה מאוד להיות איתך כשאתה מקיא את נשמתך, כואב חלש תלוי כועס עצוב ומי יודע מה עוד. לא קל לאדם מבוגר, ובוודאי לא קל לילדה בת 16. אני יכולה להבין קצת את ההורים, אבל חייבת להגיד, שראיתי גם ילדים צעירים בהרבה שנשארים עם חברם, תומכים ונמצאים ומעודדים. הם הרי לא נשואים, ולבחור משפחה משלו והורים משלו. האם זה באמת הרגע להחליט אם ללכת או להישאר? 

      עוצמת הרגשות תקבע. 

      ובהצלחה לשניהם. 

       

      ארכיון

      פרופיל

      sari10
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין