גלה יא אלה
פוסטים אחרונים
- חוסכת לפסיכולוג 30/11/14
- הכי אידיוט בעולם. 29/7/14
- לאדון ערומכו-לו 24/7/14
- גם לכתוב לך את העסק וגם ליצור לך וידאו מושך לקוחות 24/7/14
- תגיד, מה שלום ה.... 5/7/14
- סרט שלא מביא לקוחות, סרט רע! 1/7/14
ארכיון
מוקדש באהבה לאבא ובת שעוברים כעת תקופה לא פשוטה בחיים.
את הפוסט הזה כתבתי לפני כמעט שלוש שנים בעבור יום האישה.
הסיבה שהסכמתי להחשף היא בשל הערך המוסף והתקווה שיש בפוסט.
ואכן על פי התגובות והמסרים שמאחורי הקלעים, זה הצליח לעורר תקווה בלא מעט בנות צעירות ו...כן, גם בנים וגברים כי מסתבר שזו לא נחלת נשים בלבד.
אפשר לצאת מזה הורים, בנות, בנים ובני אדם!!! ולא זה לא קורה רק לאחרים, זה יכול לקרוא בכל משפחה ואינשאללה שלא יקרה.
לפני כמה ימים גולש יקר כאן, היפנה אותי לפוסט בנושא התמודדותו עם בתו הסובלת מהפרעת אכילה, אמרתי לו שאני מבינה לליבו, הוא עדיין לא הבין עד כמה, הפוסט הזה מוקדש לך אבא.
פוסט תקווה לכל אלו שעדיין חיים בתופת היום יומית.
מוקדש לכם באהבה גלית
***
ילדה בת חמש. "הילדה עדיין לא בשלה ריגשית, השאירו אותה עוד שנה בגן, גם כך היא ילידת סוף שנה, כך שהיא גבולית בגיל". וכך נשארת לה הילדה, שנה נוספת בגן, היא חברותית, מתחבבת בקלות על חבריה, ילדה נאה ונבונה...אך מלאה וגבוהה בחצי ראש מהילדים האחרים. כיתה א`, "ניצנים נראו בארץ" ועת זמיר כלל לא הגיעה. ניצני התפתחות ראשונים. היא כבר עוד מעט בת 7 ומשהו שם מלפנים מתחיל אט אט לצוץ. אהודה כתמיד, מוקפת חברים, אך שונה, נראית בוגרת יותר, מבצבצת מהשורה האחרונה בתמונת סוף השנה הכיתתית. בהפסקות לעיתים ילדים מכיתות אחרות מציקים לה, הם נוגעים בה בלא רשותה, היא שונה בנוף שסביבה, יפה אמנם, אך נשית מדי ושמנמונת, דבר שמוסיף גם הוא נופח מבוגר יותר למראיה. שנים אלו כה קריטיות, הן שיעצבו את תחושת הדימוי העצמי שלה כאישה. בשיעורי הספורט, היא משתדלת ללבוש מעל לחולצת בית הספר, עליונית של טרנינג, שתסתיר את נשיותה שהחלה להתפרץ שם בפנים, בתוך שלל שכבות לבוש "בצליות", שהיא עוטה על עצמה לבל יראו. כאשר חברותיה מתלבשות במלתחה, היא עסוקה בלפשוט וללבוש באופן מוצנע. היא פיתחה אסטרטגיות לכך והן הולכות ומשתכללות לכדי אומנות הסוואה מקצועית. חטיבה תחתונה. פתאום המעגל החברתי מתרחב, אין זו רק כיתתה והאוירה החמה שהיתה בין החברים בה, זו שכבה שלמה, שמעליה עוד כחמש שכבות, שככל שעולים למעלה במעלה הגיל, ההורמונים השכבתיים רק הולכים ומתחזקים. בכיתה ז`, עומדת ילדה, במשקל 72 קילוגרמים, לצד חברותיה הגמדיות, הרצות ריצת 60 מטרים בחצר בית הספר, בעוד היא עסוקה בלמצוא תירוץ מתקבל על הדעת שלא להתעמל גם הפעם בשיעור. היא מחליטה, שהיא לא תשאר שמנה, היא תעשה הכל כדי לרדת במשקל ולהיות חלק מהנוף הסביבתי, לא עוד תבלוט מבינות לגופות הילדותיות של חברותיה. היא ילדה חזקה, היא מורידה במשקל אט אט, מתחילה להתעמל בסתר שלא יראו את נתוניה הטבעיים מגיחים מכל עבר. ילדה צעירה בת שלוש עשרה שוכחת להפסיק לרזות, היא מרזה ומרזה, רעבה, מרעיבה וכמהה להתייחסות המין השני, אך לא לאותם גברים שטועים בה בשל נשיותה וחושבים שהיא מבוגרת יותר, אל אותם הילדים מהכיתה המקבילה, בעיקר אחד מהם, שמשום מה לא מצליח להבחין בה עדיין. המשקל ממשיך לרדת, היא מתחילה לחוש אחרת, היא זוכה לתשבוחות, לא עוד פנים יפות, לא עוד תסמונת "תמונת פספורט" - פנים ותו לא, גם גופה מתחיל להתעצב, המותן מתגלית, הסנטר מזדקף, פניה מתעצבים עוד יותר: עצמות לחיים, שפתיים, היא מתיפה מיום ליום. הם מתחילים להבחין בה, הם שולחים לעברה מבטים מעריצים, היא משתכרת מהתחושה ונודרת נדר, היא לא תהיה שמנה עוד לעולם וככל שהיא קוצרת יותר ויותר את פירות רזונה, כך היא מאבדת את עצמה לדעת יותר ויותר. היא תרזה רק עוד קילו אחד, היא תאכל היום מעט פחות, כדי שתוכל מחר לאכול יותר, היא תרעיב את עצמה מתוך אותה תחושת "שליטה עצמית", היא לא תשים לב כיצד במרדפה אחרי השליטה איבדה היא אותה לחלוטין. היא מתחילה לחפש את האיזורים הלא מוצלים בחצר בית הספר, קר לה, הקור והרעב מטריפים את דעתה, היא לא מסוגלת להתרכז בשיעורים ושוב, קר לה כל כך. גון פניה הופך צהבהב, מחוויר, חסר חיות. כמה זמן עבר מאז קיבלה מחזור? ארבעה חודשים? חצי שנה? אבל אין זה חשוב, הלא גופה ממשיך להתעצב עוד ועוד. המאבק האמיתי לפניה. היא לא יודעת עדיין שהשמירה על שהשיגה בעמל כה רב במוטיבציות האלה שלה, של ילדה חזקה ופרפקציוניסטית, עדיין לא תם. עתה מתחיל המאבק על השמירה, לא קל להצטיין, אך קשה הרבה יותר לשמר את השלמות. הכיתה יוצאת למחנה גדנ"ע לכמה ימים. איך תצא? איך תוכל להתמיד שם עם תפריטה המחמיר? היא משתמטת, בזמן שחבריה יוצאים, היא נשארת בבית, בין כה וכה כבר הפסיקה להנות מאירועים חברתיים, היא עייפה מרבית הזמן. ____________________________________________________ ליבי יוצא אל הילדה הזו. אני מכירה אותה כל כך טוב. רוצה לחבק אותה ולומר לה כמה שאני אוהבת אותה, אך היא בגיל התבגרותה, היא לא מוכנה לשמוע כל אדם מעל גיל 25. לא אחת אנו, המבוגרים מהווים טרדה לא קטנה בעבור ילדה שכזו. חוסר האונים שלה, חוסר האונים שלנו כמבוגרים. היא לא מוכנה לשמוע, היא בשלה, אבל אני כל כך אוהבת אותה, כל כך אוהבת, אילו ידעה אז כמה אהבה אני חשה כיום כלפיה, כעשרים שנה אחרי, כמה יפה היא בעיני גם ללא השתדלותה העילאית להיות ככולן, היתה מבינה כמה מיותרות היו כל השנים הללו, עד אשר למדתי לאהוב אותה, לאהוב את עצמי. מוקדש לעצמי באהבה.
|
תגובות (32)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני כל כך מודה לכולכם אנשים
רואה וקוראת כל תו ומילה שכתבתם
אני בטוחה שגם אבא של אופיר מרגיש כך
♥
אין כמוך גליתי יקרה(:
*(:
פוסט מדהים ובהצלחה לאופיר ולמשפחתה
*
זותי,
לא ממש מבין, אבל בהחלט סופג, לומד, מחכים (?), מעריך ומעריץ פתיחות מרצון.
תמיד כוכב.
רון
גלה,
בגלל לחץ העבודה, הייתי קצת מנותק מהקפה והפוסטים, אבל בחצי עין תמיד עקבתי.
אני שמח שקראתי את הפוסט שלך.
גם אני בגיל ההתבגרות רזיתי ושקלתי אפילו 45 ק"ג (אמצע התיכון). בגלל מינוני טניס מוגברים ודיאטה קיצונית.
מה שעצוב הוא שיש לנו בחברה קונוטציות מיידיות על שמנים. הוכח כי לרזים קל יותר לקבל עבודה, כמובן, למצוא בת זוג ועוד ועוד...
הקיצר, אין קשר בין אישיות לדקיקות.
ולסיום, פוסט חשוב, שצריך לעלות ב'מקושרים', רק כדי שיגיע גם לאותם בני-נוער שיכולים אולי ללמוד ממנו משהו (בדה מרקר קפה החברה כבר קצת גדולים יותר).
נשיקות, (לא שכחתי איך עודדת אותי בהתחלה) + כוכב קטן.
גיל
www.acoach4u.co.il
אנשים
כל אחד ואחת שמגיב והגיב כאן נקרא על ידי בעניין ובהתרגשות רבה.
אני מודה לכל אחד ואחת מכם, גם למככבים השקטים שברור לי שהיו כאן ונגע בהם.
הסיבה שהפסקתי להגיב חרף הנושא האישי, כי כרגע הדבר החשוב ביותר לעשות בתגובות הוא לדבר אל האבא היקר הזה, אבא של אופיר, הוא כרגע הדבר היחיד שעומד לנגד עיני ואנא פנו אליו בכל דרך שהיא, הוא זקוק כרגע לכל תמיכה שאפשר לתת.
ותודה לכם על המילים החמות אלי, הילדה הזו תמיד תשאר חלק ממה שהפכתי להיות, אבל מצד שני אני מביטה עליה כיום מן הצד, היא גם מה שהפך אותי למה שאני כיום, זו גם הסיבה לכך שכל מיני כאלו שפנו אלי בגלל אלמנטים לא רלוונטים בעליל ובידיעה שלא קראו מילה אחת ממה שכתבתי אי פעם כאן, כולל הפרופיל זכו ליחס קר וצונן.
כיף לקבל מחמאה,אבל מבחינתי להחמיא על מראה שגם כך יחול עליו יום אחד פג תוקף, ללא כל החמאה למשהו קבוע יותר כמו חשיבה בהירה, מקוריות, כישרון, יצירתיות ועוד, זו מחמאה עקרה וריקה שגם היא פגת תוקף כמו הסיבה לה.
לכן, כל אלו שמגיבים כאן וחלקם הפכו יקרים לליבי מאוד, כן, אתם, הם הם הם האנשים שאני חפצה ביקרם.
אוהבת
גלית
נוגע........
תודה על זה ששתפת אותי!
תודה על השיתוף
הבאת לנו פוסט כואב...... מה זה כואב..... פשוט צובט....
איני מכירה מקרוב את הנושא
אך מקריאת הדברים, ההבנה של כאב ההורים
הכל מחלחל.......
לאבא שכתב באומץ גדול ובוודאי עם המון כאב בנשמה
אני רק מחזקת את ידך (זה הדבר הקטן היחיד שנותר לעשות מרחוק)
ומקווה שנוכל לקרוא בעתיד
בפוסט מחייך שעברתם את המשוכה.
כאמא לבנים - נתתי להם לקרוא את הפוסט
להבין מה הם (כגברברים בחברת נערות) יכולים לגרום למישהי
ואפילו בהסח הדעת.
הם קראו, לא ענו לי מיידי - אך נראה לי שהפנימו.
תודה לך יקירה.
(חיבוקקקקקקקק)
שאפו על החשיפה
כואב עד כדי כעס לקרוא מילים כאלה
כואב על האבא שחייב להתמודד עם חוויה כל כך קשה
וכואב יותר על ביתו שעוברת על בשרה תריתי משמע חוויה כזו
אך על לנו להלין על האחרים כי רק אנחנו ההורים שכל כך איבדנו
מהביטחון העצמי שלנו שכל דבר שעושים
רצים לבדוק ולאשר ולאשש ולבדוק שנית אם עשינו טוב
או טעינו -איפה אנחנו ההורים שהחיישנים הטבעיים הפרימיטיביים שלנו לאן הם נעלמו
כן אני מאשים קודם כל את עצמנו ולא את הילדים את הסביבה את בית הספר את המורים
את החברים את הטלוויזיה את הפרסומות ועוד הרשימה ארוכה
כן אנחנו ההורים אנחנו איבדנו משהו בריצת האמוק שלנו
להשיג להגיע לכבוש עודש יעד עוד מטרה עוד השיג
והכל הצדקנות של לתת לילדים ש
לא יחסר להם ובדרך איבדנו אותם כן איבדנו אותם ולעתים ממש איבדנו
אז יקירי ליבי אליך ובודאי לא המילים הללו יעשו את זה לך
אך -כן תפוס פינה שקטה ובדוק איפה טעית איפה פספסת ורק אז אולי יהיה לך את הכוחות החבויים לסייע לביתך
כי אין כמו יד של אבא או ליטוף או חיבוק בשביל זה לא צריך להיות מיליונר
ישר כוח על מה שאתה עושה
כואב
גלית ורזי,
קטונתי מלייעץ מה עושים במקרה כזה.
נושא שאני לא מכיר.
אבל כן חשוב לי להגיד,
לך רזי - שיש בי תחושה חזקה
שאתה פועל בכיוון הנכון
וגם אם נכונו לך ימים קשים
וגם אם יידרשו תעצומות נפש אדירות,
דע כי המטרה מקדשת את כל האמצעים.
ולך גלית - אני נפעם כל פעם מחדש
מיכולת הכתיבה וההבעה שלך.
הפעם נפעמתי גם מיכולת החשיפה והנתינה שלך.
את גדולה. ואני מקווה שאת יודעת את זה.
תודה על השיתוף והחשיפה גלית
בהחלט פוסט מענין מאד
והיה קל להתחבר לתיאור הפרטים שלך, שמסביר איך בדיוק מגיעים לזה.
ישר לקחתי את עצמי לגיל הילדות שלי. ואני עצמי זוכר כיצד כילדים היינו מגיבים לכל הבנות האלה שמתפתחות ראשונות מבחינה מינית, ואיך עד יומי האחרון לא אסלח על ההתנהגות שלי כילד באותם ימים, למי שלימים היתה לי ידידה טובה אמיתית ושווה הרבה אחרות.
ולך תדע, במי זה יפגע? הרי זה משפיע על המחשבה של כל נערה שבסה"כ מבקשת להיות כמו כולן. בדיוק כמו שהצגת את זה, שרצית להיות מחוזרת מבן המחזור ולא מאיזה בחור יוצא צבא.
אני שולח אצבע מאשימה גם למורים בבתי הספר, שהם יודעים ומודעים לכל הצחקוקים האלה שמלעיזים בנות מסוימות המפותחות יותר בגיל הרגיש הזה, ואותם מורים (בעצם מורות) לא עושות כלום, לא נוקטות עמדה , לא מחנכות לא מסבירות, לא מונעות את ההתנהגות הנלוזה, של הילדים. ואף אחד ממש לא מבין שבסה"כ מדובר בילדים שבעצם מחפשים עוד משובת נעורים וכמה אותה משובה עלולה לגרום נזק כל כך גדול לסביבה.
ב"ה,
והטיפול הנכון, והרבה תמיכה מההורים, היא תצא מזה.
במחלקה בתה"ש להפרעות אכילה, אם היא שם,
יש צוות טוב, לטעמי יש מקום לשיפור,
אך כמו שהם קשוחים מאד עם החולים, הם קשוחים מאד גם עם המשפחה.
נפתחה שם לא מכבר סדנה להורים עם הפרעות אכילה.
למרבה מזלך, אתה יודע את מקור הבעיה,
לדעתי האישית,
הטיפול המחויב במעקב במשקל הוא טוב,
ברם, לדעתי האישית הטיפול הפסיכולוגי המלווה והמחויב, בתקופת השהייה - עד להגה ליעד המשקל (3 חודשים לערך), הנו בבחינת כוס מים, ותו לא, מאחר והחולה בד"כ רואה את המערכת הזו יוצאת נגדו, ועושה הכל כדי לחמוק, תתפלא, איזה תחמונים נעשים שם, אכילת מלח, שוקולד, סוכר וכו'.
לדעתי האישית בלבד, הטיפול הפסיכולוגי המלווה בתקופה שלאחר האשפוז, עשוי להיתפש בעיני החולה כחלק מאותה מערכת כפייתית.
שוב, זו דעתי האישית בלבד.
דבר טוב, זה שהנכם יודעים את שורש הבעיה,
לכן, אולי כדאי לשקול טיפול חיצוני בנוסף.
שיהיה המון בהצלחה,,
מחזיק לכם אצבעות
לרזי, אבא של אופיר
אני יכולה רק לדמיין לעצמי את קצה הסערה הזו,
פחד וחרדה, אהבה וכעס, רחמים ודאגה.
מקווה שאתם מוקפים באהבה ושולחת לכם משלי,
שתעברו את הדרך הזאת יחד ותגיעו ליום שאחרי,
כשאופיר תחזור בריאה, חופשייה ומחייכת.
נגעת בי בפוסט הזה...
לא מזמן עברתי תהליך אישי לא פשוט,
אמנם אני אפילו לא קרובה לבעיה אותה את מתארת..
אך תהליך הוא תהליך הוא תהליך.. כך גם הכאב.
אם תרצי אשמח לדבר על כך שלא באמצעות כבוד האתר המכובד.
תמשיכי להפיץ את זה.
חשוב.
שבוע נפלא שיהיה לך.
איריס
מרגש עד כאב!
ההשפעה הקשה של ילדים על נפשה של ילדה קטנה
שכל חטאה בכמה ק"ג....
שמחה לשמוע שהיום את במקום אחר,
מאחלת לאופיר החלמה מלאה
קראתי גם את הפוסט של רזי
וכואבת את כאבו....
היי, שבת שלום.
פוסט חשוב ומעניין.
מחלה שאל לנו להתחמק ממה ולטמון ראשנו בחול כשהיא מתרחשת בחברתנו.
מאד מרגש.
תודה שהבאת ונחשפת.
בעיני את נהדרת.
חשוב מאד לנוער,
למניעת הרס עצמי .
ולרזי האב המסור והדואג,
מחזיק לך אצבעות להצלחת הטיפולים.
*
העלת נושא חשוב,בפרט בימינו השאיפה לשלמות..
ולרז, מאחלת לך שתדעו ימים טובים..שקטים שלווים..
ליבי אתכם..
אהבתי את השיתוף
מרתק לקרוא על מאבקם של ילדים
שהרבה מבוגרים שכמו מה זה?
וחשוב לזכור שאנו הכי חשובים
ונולדנו שלמים להבדיל ממושלמים
חג חיים שמח יום יום
ממני באהבה
ריגשת אותי בכתיבתך.
הפוסט שלך הוא חשוב מאוד.
כאחת שהייתה עם הפרעות אכילה תקופה מסוימת בחייה אני אומרת בקול גדול...
זה יכול לקרות לכולם ואפשר להחלים מיזה!!!!!!!!!
ב ה צ ל ח ה
רזי,
לא הספקתי לייבש הדמעה מהפוסט של גלית...וליבי מתפוצץ מכאב עבורך...
זוהי תחושה נוראית לראות את ילדתך מרעה לעצמה ואין בידך לעזור לה...
אני רוצה לומר לך שיצא לי, לא עלינו, להכיר אחת מהמחלקות הסגורות הללו מקרוב והם עושים שם עבודת קודש. במיוחד עם ילדים.
אין לי מושג אם שלחת אותה למסגרת פרטית או ציבורית אך במסגרת בית החולים הציבורי בו אני הייתי עדה לטיפול בכל ליבי עלי לומר לך שאינה לבד.הם מבודדים מהמשפחה כדי לשבור להן את המסגרת הסביבתית הטבעית בה תהליך ההפרעה החל וצמח לאובדן שליטה,אך הם מקפידים להזכיר ולטפח ולחלחל בהן את העובדה שיש מי שאוהב אותן בבית ולכן עליהן לשתף פעולה ולעזור לעצמן בעזרתם. בדרך כלל,
הבנות שזה קורה להן, מאד חכמות ומצוינות וזו גם הסיבה שהן דבקות גם בנקודה הזו כדי לרזות באופן "המושלם" בעיני רוחן. הן מאבדות כל אמת מידה הגיונית וכל יחסיות למציאות וזה הדבר ששם מנסים לשבור...
הם עומלים בסבלנות, רופאים, פסיכיאטרים, תזונאים ומטפלים שונים (לילדים מוצע הרבה ריפוי בעיסוק וכדומה) כדי לשבור את התבנית החשיבתית שנותקה ולהחזירה לאיזשהם מימדים מציאותיים תוך הנחייה פיסית כיצד לעשות זאת.
עדיין, זה מאד קשה ואני מאחלת לך בכל ליבי שביתך אופיר תחלים ותחזור לחיות את נעוריה בלא ההפרעה או עימה אך במימדים שלא ירעו לה.
המון בריאות וכל טוב ושבת שלום,
אור.
תודה על תשומת ה♥
הפעם אני חייבת להגיד כן, התקשורת אשמה והפירסומות שדופות בטירוף.
ויש כוח עצום בלהגיד להורים "הייתי שם ואפשר לצאת מזה", כי אין חכם כבעל ניסיון לצערי פה בדרך הקשה, אבל כן כן כן אפשר לצאת מזה והחשוב לדעת שזה לא קורה רק אצל השכנים ממול, זה יכול להגיע לכל בית...ושלא יגיע אינשאללה.
סופ"ש מופלא חבר יקר.
"תוכן אישי"
והתוכן כבד כמו שהגוף רזה.
החיים מסוכנים ושברירים גם מבלי לירות לעצמנו ברגליים בעזרת תקשורת צהובה שמאדירה מציאות חלולה של דוגמניות שדופות.
ושיהיה סופ"ש טוב
תודה לך ,
מחבק אותך ,
רזי
רזי שכחתי לומר לך את הדבר החשוב ביותר.
בתכם ברת מזל, היא לא עוברת זאת לבד.
בזמני איש לא ידע כמעט לאיזה מצב הגעתי והמודעות לא היתה בשיאה.
אתה אבא נהדר ומכיל והאופן בו אתה שותף בכל העניין הוא לא דבר מובן מאליו.
רזי ליבי איתך כל כך.
כשהיא תחוש קצת יותר טוב, תן לה לקרוא את זה.
אני כאן אם תרצה לשתף.
איתך
היי,
תודה לך .....
את אופיר הכנסנו למח' מיוחדת אתמול , מקווה שהיא תוכל לקבל את הכלים שאיתם היא תוכל להשתמש בחוץ בחיים היום יומיים ,
אני הרגשתי אתמול שחתמתי על הטופס , רעד בידיים, בלילה לא יכולתי לישון מרוב יסורים של מצפון , מד אחד אני עושה לטובתה ומצד שני אני לא נמצא שם עבורה ,
אני רק מאחל לטוב ,
תודה לך שוב ,
רזי ( אבא של אופיר )