שלשום שמעתי הרצאה של בחורה צעירה שכנראה נחשבת לכוכב דורך בעולם הפילוסופיה של האמנות. למרות שזו הייתה מסוג ההרצאות שמזמינים כדי למלא בתוכן כלשהו טקסים חסרי שחר, ולמרות שבשנים האחרונות אין לי הרבה סבלנות להקשיב להרצאות, הקשבתי בתשומת לב רבה. רק אחרי שחצי הרצאה עברה ועדיין לא הבנתי דבר וחצי דבר מהנאמר בה הרפיתי קצת ונתתי למחשבות להתפזר. היום, כשסיפרתי על כך לאחותי (שהיא זאת שסיפרה לי שבכלל מדובר במישהי שמאוד נחשבת) היא אמרה לי שאמנים לא מעוניינים להבין – הם מקשיבים להרצאה פילוסופית כמו לשירה. עכשיו השאלה היא אם אני צריכה להתבייש ברצון שלי להבין? מצד אחד ברור לי שהמלך הוא עירום, שאין שום תחכום בדיבור סתום, אבל מצד שני אני לא ממש מחבבת את הגישה האנליטית מדי, שבה אין מקום לשום אלמנט פואטי או מטפורי. הבעיה היא שהדילמה הזו אינה מסתכמת בהרצאה זו או אחרת (בין כה וכה אין לי סבלנות להקשיב להרצאות) אלא בדילמה של השתייכות קהילתית. אני מרגישה זרות הן כלפי קהילת האמנים והמדברים בשפה האמנותית והן זרות כלפי אלו הבזים לאמנות ולשפה מטפורית. בקיצור, אין לי קהילה. |