הכי אני אוהבת מול הסערה.

על חוף הים.
כשעוד רגע מתפוצצת עליך כל האנרגיה המופלאה הזו.

ואת כזאת קטנה. פיצי פיצי, בעולם של אלוהים.

באמת שאני נהיית כזו לירית, כשהיא מתקרבת.

אז הזמנתי אותו להשתתף בחגיגה שלי.

נסעתי לחוף הים לבד, שרה לי בכייף. מאושרת.

הנה באה לה סערה.

שחורה. טובה כזו. מסעירה, כמו שאני אוהבת.

אבל הוא היה שם.

ישב באוטו שלו לבד. חמור סבר. יותר נכון חמוץ.

וכבר ידעתי שזה יהיה מכה.

ככה - מזמינים אותך להצגה הכי טובה בעיר ואתה לא שמח?!?

 אמרתי שלום. פרסתי מפית ועליה הנחתי לחם משובח, גבינה טובה, זיתים ובקבוק יין. וכשהגשתי לו את הגביע

כי הנה - עוד רגע מתחילה הסצינה הראשונה, הוא כיחכח בגרונו,

ואז הוא אמר : "את..... ואת....ואני לא מרגיש בנוח.. ואני ....וחשבתי..."

אז אני התנהגתי בנימוס, והקשבתי (לשטויות).

אבל באמת - רק חיכיתי שילך כבר.

עם כל הטרוניות והיגיעות המעייפת הזאת.

כי הנה,

אני יושבת רגע לפני ההתפוצצויות הכי מסעירות של תחילת החורף

ואתה מטרחן לי?נו באמת.

לך.

כי אתה צריך להיות באמת אידיוט, אם אתה רואה רק את עצמך, מול הסערה.

אחר כך - באוטו שלי, ההצגה השניה היתה מושלמת.