חששנו שזה עומד לקרות למרות שקיוינו ששוב פעם הוא ישבור את הסטטיסטיקה. בחודשים האחרונים, בעיקר מאז מותו הפתאומי של הבן, מדום לב, ערב נישואי הבת, הוא כבר נעדר מההתוועדויות בשבת, בגלל התדרדרות שתפסה תאוצה במצב בריאותו השברירי. אבל רוחו עדיין ריחפה בעוז כל שבת ודמותו עמדה מול עינינו. ר' מאיר יושב תמיד בקצה הספסל, ומספר סיפורי חסידים, זכרונות מדמויות שהיו ואינם עוד, מנוועל, מקרימנצ'וק, מרוסטוב וסמרקנד, מכל תחנות חייו.

הוא הכיר את כולם. הוא ראה אותם, למד מהם, גדל איתם. היחיד שנותר. סיפורים על המשפיע ר' זלמן משה שממנו הוא שתה ובצלו הוא הסתופף, ילד קטן, יתום מאב, אבוד, אבל אז הוא פגש את ר' זלמן משה ולא מש ממנו עד שכבר לא הייתה ברירה. ועל דמויות מיתולוגיות אחרות: ר' ישראל נוולער, ר' אהרן תומרקין. שמות של חסידים עם אישיות רבגונית, רבי מעש ופעלים, שנאבקו ומסרו את נפשם למען שמירת היהדות, אבל לדור שלנו, דור אבוד, הם כבר לא אומרים הרבה. ר' מאיר התעקש שנשמע, שנדע. שנפנים את מה שהיה פעם כדי שנדע איך לחיות עכשיו.

הרעיון היה שלו, מייד אחרי ג' תמוז תשנ"ד. במקום לשקוע ולהתרסק, משהו שהוא ממילא בלתי נמנע, נאסוף את השברים, ולמרות הכאב, נביא בקבוק ונשב ביחד. כי יש תקווה.

והיו גם כללים שהוא הכתיב ונשמרים בכל תוקף עד היום הזה: בלי פוליטיקה, כלומר בלי ויכוחים ומלחמות פנימיות, ובלי ידיים. ז"א, אפילו לא לדבר עם ידיים מתנפנפות בהתלהבות. בלי התלהמות. שלא לדבר על הרמות ידיים שזה, כמובן, מופרך מלכתחילה, ובאידיש כל זה נשמע, תאמינו לי, יותר טוב.

ולאט לאט הם התקבצו שם, מסביב לשולחן בחדר, כל הקבועים. ר' שמערל, ור' ברוך ור' שולם והצעירים יותר, אבי, שולם בער, אורי וארי ופינטו ועוד רבים וטובים. עם הזמן הגיעו עוד אנשים ששמעו על ההתוועדות המיוחדת הזו, שבה אין הרבה אוכל, אבל יש בהחלט אוירה, ושרים בה ניגוני חסידים בדבקות, והמשקה נשפך בה כמים, ולא רק סתם וודקה עלובה של גברות מכובדות כמו סמירנוף, אלא חומר מזוקק, שמזכיר דלק מטוסים, 96% אלכוהול, שמעיף אותך בלגימת קידוש היישר אל הכוכבים. ומשם, מהפרספקטיבה הזאת, כל הבעיות כבר מתגמדות, מקבלות מימדים אחרים.

זאת הייתה התוועדות ששמעה יצא למרחקים. כולם היו מתקבלים בה בסבר פנים יפות. שלוחים של הרבי היו מביאים אליה את האורחים שלהם שבאו איתם לשבתות, כדי לראות חסידים יושבים ביחד, שרים, מברכים, מקשיבים לדברי העידוד. ועצם הישיבה ביחד, שבת אחים, ולצורך העניין, גם העמידה ביחד, כי החדר צר מלהכיל את כולם, הייתה מעודדת. ואם מישהו אמר משהו מצחיק שגרם לפרץ צחוק מתגלגל, ר' מאיר היה גוער ושואל: וואס לאכט איר? מה אתם צוחקים, מה? וממשיך לשיר ולספר.

ואל תזלזלו בברכות שאיחלו שם איש לרעהו. לאיציק, למשל, שמתגורר בלוס אנג'לס, לא היו ילדים למעלה מעשר שנים אחרי הנישואים, כל הטיפולים שהוא ואשתו קיבלו ממיטב הרופאים לא הועילו, עד שהוא ישב איתנו בהתוועדות, קיבל ברכות ועכשיו הוא אבא לתאומות, שיהיו בריאות.

מספרים שלפני שנים חלה ר' מאיר, מים מילאו לו את הריאות. וכשבאו לאשפז אותו, הוא לחש לאשתו: את רואה, סימה,  אמרתי לך שה-4% עוד יהרגו אותי...

אבל הוא החלים, והמח שלו נותר חד כתער, והוא המשיך להגיד "לחיים", למרות שלא ברור מה בדיוק זרם לו בעורקים.

אמש, בגיל 96, מספר סימלי בהחלט, ר' מאיר השיב את נשמתו לבוראו. עכשיו הוא עם הרבי, עם הבן, עם ר' זלמן משה, עם ר' יהודה, עם כל הגוורדיה הישנה.

יהי זכרו ברוך.