חייבים להציל את אמא / פרי מרגוליס 

"חייבים להציל את אמא , חייבים להציל אותה". בשיער מדובלל ופנים סמוקות  פרצה לימור לחדרי כשריח חריף של טבק אופף אותה ואת החדר כולו בעודה מתיישבת בכבדות בכסא שמולי.

"בואי נתחיל מהתחלה" לחשתי  בעודי שולפת חיוך ממגירת החיוכים המרגיעים ומניחה יד מרפרפת על גב ידה.לימור מצטנפת בכיסאה כאילו בקשה להיעלם. אז הבחנתי ברזון הקיצוני, בחטטים הרבים שכיסו את פניה ובנעליה הבלויות. "לאט לאט, מההתחלה" שמעתי את קולי לוחש. בסיפור של לימור לא הייתה התחלה, לא אמצע ולא סוף. הווה , עבר ועתיד שימשו בו בערבוביה , קולה נשבר לא אחת ולעיתים רק יבבה חנוקה נפלטה מבין שפתיה. הבטתי בעיניה האדומות ובנפיחות שהלכה ותפחה סביבן וציפיתי לגרוע מכל.

"את מבינה, אני בת יחידה לאמא" אמרה בעודה נאבקת בדמעות שכעת צלפו בלחייה ללא הרף. "אין לי אבא, אין לי דודים, אין לי בני דודים, אין לי סבא או סבתא. זה רק אנחנו. אמא ואני. לפני שנה וחצי אמא חלתה בסרטן.

מחלה ארורה אשר החלה בוושט והלכה והתפשטה לכיוון הריאות. הרופאים לא אופטימיים. הטיפול אגרסיבי. כימותראפיה והקרנות ותרופות יקרות מחוץ לסל. כל הכסף הלך. הכל הלך. אבל כלום לא עוזר . אמא בת 47. הרופאים לא אופטימיים". לימור קנחה את אפה . ערימת מגבוני הנייר המשומשים הלכה ותפחה, הלכה ונערמה על השולחן שבינינו.  זמזום טורדני  בראשי אינו מרפה. דמותה של לימור הולכת ונעלמת, קולה הופך לרעד טורדני נטול כל קצב.  

אני בבית חולים איכילוב קומה 7 ואבא שוכב במטה שליד החלון ונשמתו הולכת ונחלשת.  הולכת ומתפוגגת. אני אוחזת בעדינות בידו ומבקשת שלא ילך. מאוחר בשבילו. מאוחר בשבילנו. רק הלב הארור הזה מסרב להבין. אני שרה שיר ילדים שעולה בראשי ועוצמת את עיניי. מנסה להתאים את קצב נשימותי לשלו שאולי יבין. "מה עוד אפשר לעשות, מה עוד" אומרת מישהי בקולי. אני פוקחת עיניי. החדר אפרורי מאי פעם ורק ליצן מאופר בקיר שמולי מחייך את הלא נודע. 

"אם תוכלי להגיע לבית חולים, לדבר עם הרופאה של אמא ולראות מה עוד ניתן לעשות" היא מתייפחת , "וגם לא נשאר לי כסף. אני כמעט לא מגיעה לעבודה אמא לא מרשה לי לעזוב אותה לרגע" פולטת לימור ועיניה הנפוחות צפות מול עיני . אני מלווה את לימור לדלת הכניסה ומבטיחה שנפגש מחר.   

מחר.

שמונה בבוקר.

במעלית השקופה אני לוחצת על הספרה שבע כבשגרה. אונקולוגיה ומח עצם. פונה ימינה במסדרון הארוך והדלת נטרקת מאחוריי. במיטה של אבא שוכבת דמות חיוורת ועיניה פעורות לרווחה. לימור מאכילה את אמה בכפית.

אני פונה אל הרופאה התורנית ומציגה את עצמי. אמא של לימור תלך היום הביתה. אני נפגשת עם העובדת הסוציאלית, זו שרק לפני שבועות ספורים סעדה אותי.

היא אינה מזהה אותי ואני עושה את עצמי. המלה "הוספיס בית" צפה ועולה שוב ושוב. מדבקות מורפיום יעזרו עם הכאב. ממהרת לסיים את ענייני כאן ושועטת למשרד חזרה.

"עכשיו אני בתפקיד" מזכירה לעצמי בעודי נוהגת חזרה למשרד  רושמת את אמה בתור הארוך להוספיס בתל השומר , מדברת עם המנהל במקום עבודתה לוודא כי מקומה שמור ומארגנת עבורה סכום כסף ומזון לתקופה הקרובה.  

שמונה בערב.

במעלית השקופה אני לוחצת על הספרה שבע כבשגרה. אונקולוגיה ומח עצם. פונה ימינה במסדרון הארוך .

 במטה שליד החלון שוכבת לימור מחובקת עם אמה. אני מבקשת ממנה לצאת החוצה והיא נעתרת .אנו מתיישבות על הספה הכחולה מול המעלית . עיניי פוגשות בשלה. בלי מלים אני מחבקת את גבה הצנום  ושולפת ארוחת ערב בחמגשית .

לימור מתבוננת באוכל המונח לצדה ומסרבת לאכול. אין באוכל החם משום נחמה  " אני אוכל כשאמא תבריא" היא פולטת. "לימור, את חייבת להתחזק. את צריכה את כל כוחותייך כעת"  אני אומרת ולא מאמינה למילים שיוצאות מפי. ובכל זאת נאחזת נואשות במילים , מדברת ומדברת , מספרת עם מי שוחחתי ומה עשיתי והכי טוב שאמא תגיע להוספיס בתל השומר.

לאט לאט גוועות המלים ושתינו יושבות חבוקות ומקשיבות לרחשי הלילה הקרב.   יומיים ועשרות טלפונים ומכתבים ואמה של לימור עוברת להוספיס תל השומר. . החדר הצמוד לספרייה. כורסאות עור רכות ותאורה מלטפת מקבלים את פנינו. מלון חמישה כוכבים, אני מהרהרת ביני לבין עצמי ומרגישה גאווה קלה על ההצלחה היחסית הזו ..

מעדכנת את המנהל הישיר של לימור במצב ומסבירה לו כי הימים ספורים.....בחדר 2 מיטות. בחור צעיר מסיט קלות את הוילון ליד מיטה הקרובה לדלת ומתבונן בלימור בסקרנות. אני מחייכת מבפנים.  מחוץ לבניין שמש חמה שורפת בעיניי ואני מסיטה את מבטי לאדמה.

הכביש שמולי מוביל למשרדים של חברה קדישא. בשבת ההיא בערב דורית ואני נסענו לסדר את העניינים ללוויה של אבא.דורית נשרכה אחריי ואני הבכורה, מטפלת בכל הניירת ובתקשורת מול העולם. פניי חתומים ורק הלחיים האדומות מרמזות על תחילתו של מהפך. השיר של דליה רביקוביץ "בובה ממוכנת" עולה עכשיו בראשי ואני מסיטה את קורי העכביש ומנסה לבדוק כמה שורות מהשיר אני אצליח לזכור."בלילה ההוא הייתי בובה ממוכנת, ופניתי ימינה שמאלה לכל העברים, ונפלתי אפים ארצה ונשברתי לרסיסים, וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת".לא רע, לא רע, חיוך של שביעות רצון מתפשט על פניי...

 אמא של לימור מחזיקה מעמד שבועיים ארוכים. נאחזת בכל פיסת חיים.

ממאנת לעזוב.

לימור מהלכת כצל בין המיטה לכורסא ובחזרה. יחד הן ישנות. הזמן נספר במקצבים של שעות בודדות. בחסות העלטה  מפלסות הדמעות את דרכן וחורצות מידבר בפנים הצעירות.

 לימור בת 26. נערה-אישה. בבת אחת עולה היתמות ועוטפת את העולם.  

ביום שאחרי השבעה ממהרת לימור חזרה להוספיס בתל השומר. אני גוערת בה , מבקשת להסביר כי אמא נפטרה. לימור מישרה מבטה ושותקת.  לימים מגיעה קורנת כולה לחדרי ומושיטה לי מעטפה.

הזמנה לחתונה.

עיניי מבקשות הסברים.

הרוכסן בתיק הגב נפתח ולימור מושיטה לי תמונה של בחור צעיר.

זה שהסיט את הוילון ליד המיטה הקרובה לדלת והתבונן בה  בסקרנות.   

יתמות ביתמות , חמלה בחמלה, אהבה באהבה.  

"אני ארקוד בחתונתם כמו שלא רקדתי מעולם" הבטחתי לעצמי. כמו שלא רקדתי מעולם.