האפשרות שלסבא שלי הייתה הרפתקה בירושלים בשנות החמישים נעימה לדמיוני. אני חוזרת ומחשבת את הזמנים ואת השנים - מתי נבנתה המעלית הראשונה, מתי נפטרה סבתא שלי, מתי התחילה מחלת הפרקינסון. בסקרנות חטטנית ויסודית אני מריצה לעצמי תמונת חיים, כדי לדעת כמה שנים בחיי היו באמת אמיתיים כמו שהאמנתי.

המעלית עולה ויורדת, אני שומעת את השכנים שלי מקטרים באכזבה על ההצפות בכבישים מהמבול שהציף את הכבישים , כשאני מזמזת בהנאה ומחבקת את נימרוד וחושבת כמה טוב שהחורף בא.

למה אחורה, רוצי קדימה?

אתה רוצה שאתנגש בעמודים?

הוא מסתכל וצוחק, עוצר בקיוסק הקרוב קונה חפיסת סיגריות ,אני נעצרת מסתכלת על האנשים מסביבנו מזכיר לי מאוד את מה שקרה אחרי מלחמת לבנון השנייה, יש מצב שהעסק אפילו קצת יותר עכור.אף אחד לא החליט "בואו נבלע משהו ונרקוד עד הבוקר" זה נכון יותר כמו; פקחו עיניים, התעוררו ואז זה פרץ. החופש קיים. החופש הוא שם. תמיד בזוגיות יש אלף ואחת אופציות שיהיה טוב יותר, הכול מתפצל תמיד לאלף ואחת אפשרויות לעשות טוב יותר וכל פעם מחדש, קורה לפעמים שאני בוחרת באפשרות שתדרדר אותי למטה.

נימרוד לא יודע כמה קולקציית אשמות יש בי, בתור בת-זוג. כשצריך לבחור אחת מהם אני רוצה שיניח לי לשמוע לבדי את "ניק קייב"בלי לשמוע דפיקה על דלת ביתי .נימרוד שאל אותי, האם זה נחמד להיות בת זוג אוהבת? אם להיות בצד הזה אני מעדיפה להיות תמיד שם. אז למה תמיד המשפט הכי מפחיד -"אנחנו צריכים לדבר!" מקבל פתאום גירוד חדוני בראש ,או כאילו מונחת לצאוורך סכין ?

פתאום אנחנו לא מדברים. כמו שני שבטים שניצבים אחד מול השנייה ומחזיקים סכין ביד.

האם זו רק העייפות שהצטברה, או שחסרונה של האהבה השוכבת לצדנו החלישה מאוד את דריכותינו הטבעית? פתאום נוחתת תחושת האשמה .

התחלתי להחוויר , שכחתי בעצם בשביל מה באתי אליו פתאום.  נימרוד תפס אותי בזרוע. "בואי, בואי שנייה, אני רוצה לדבר אתך". חשבתי לעצמי "הוא שונא אותי"; "הוא חושב שאיבדתי את זה" זינקו המחשבות הטורדניות מתוך הכלובים שלהן, בהם כלאתי אותם בבוקר, לפני שיצאתי אליו , כרגיל, וגרמו לי לסחרחורת הרגשתי כאילו אני אחת הדמויות מתוך ריימונד צ'נדלר בספרי מתח ואימה וכך התחיל פרק הקטיפה השחור  בחיי...זהו  בטח זה נגמר. נימרוד עם מבט רציני מתחיל לדבר וכשפתאום התחילו הטלפונים. כל החברות שלו, המככבות בטור דרך קבע, מרובות השמות, הכינויים והרמזים הספרותיים שיש לו על כל אחת מהן , שביומיום מייסרות אותי, פאק-איט מי הן בכלל?! אני נושכת שפתיים ושומרת על איפוק .מקשיבה. נימרוד המשיך אני הקשבתי......תוך כדי השמטתי את ידיי כלפיי מטה, ישבתי על הספה הישנה שלו. באתי עם הדעות הקדומות שלי על מה עתיד להיות ומצד שני חפה אני, מכל אשמה .כי פחדתי. נימרוד רצה לדעת מה דעתי -אם נעבור לגור יחד. חיבקתי אותו וחייכתי ...

בצומת של מחלף ההלכה, מול אור אדום שמתמהמה להתחלף, חוזרת אליי תמונה אחת מתוך החלום, שכבר הולך ומוחק את עצמו . אז למה בעצם מתוך אלף ואחת אפשרויות בחרתי את הלא נכונה? אני מצליבה את הזמנים ומוכיחה לעצמי שגם אני לא קדושה. למה קדושה? כי אני רוצה לעשות רושם שאני תמיד בסדר, כמו אותם כאלה שמראים שהם כמו גנרלים מושלמים תמיד מצליחים במשימה.

אלף אפשרויות ואחת- זו אני!