יום שישי השני שלי פה בדירה החדשה. מזה שבועיים שאני רמת-גנית בכל רמח אבריי, חוץ מהדייהטסו  האפרפרה והאהובה שלי שקבלה דו"ח עקב ניכור וחוסר קבלה של עיריית רמת-גן- רכבים הרשומים כתושבי הוד השרון. פאק דה מוניציפליטי. 

קמתי היום, אחרי שלושה ימים של חולי וחום, חולשה בלתי מוסברת של תשישות, אחרי תקופה ארוכה של עשייה, שינויים, התחלות.

לא שהשינויים הסתיימו. הו לא. לא אצל הבר-אלית. הצחקתם לי את האישון הימני.

השינויים תמיד חלים במסע שלי.

כשהתעוררתי, ראיתי שלוש שיחות שלא נענו. כנראה לא שמעתי אותן בגלל הגשם שדפק בחלון. לפחות משהו נדפק פה. עכשיו הצחקתי לעצמי את האישון הימני.

והגשם הזה, מזכיר לי נשכחות. תמיד שינויי מזג האויר מביאים אותי לחשוב...

אז אני חושבת עליך. ולא, אתה לא יודע שזה אתה, אבל עליך. האיש הבלתי קיים עדיין בחיי.

אני רוצה אותך, אותי וכוס קפה אחת מתחת לסדינים.

אם היית כאן, אני בטוחה שהיינו מצטלמים תמונות מוטרפות. הרי אתה חייב להיות מטורף. אני צריכה את זה.

היינו מצטלמים, מעלים את התמונות שלנו באתר של טסטרס צ'ויס, הייתי נהנית לראות אותנו יחד. אולי היינו גם זוכים בטיסה למקום אקזוטי. הרי אקזוטיקה זה אני ואתה. נהיה.

בינתיים אני מסתפקת בסרטון שאני מעלה בו תמונות כבר שבוע וחצי.

אז אני רוצה אותך וכוס קפה אחת שתחבר בינינו לנצח.

רוצה כל-כך.

עם 2 סוכר.