לפני שבועיים יצאתי לקורס מטעם העבודה, שימשך חצי שנה.

בתנאי פנימייה... חמשושים....

מההתחלה היה לי ברור שהקושי העיקרי שטמון בסוג קורס כזה הוא קושי ההתמודדות שלך עם עצמך.

הלימודים לא מפחידים אותי, גם לא הקושי הפיזי. החבר'ה אחלה.

הקושי הגדול הוא זה המנטלי- אתה מול עצמך.

ה' שומע ממני הרבה לאחרונה. בכלל, הדיאלוגים העצמיים הם מרובים, הרי אסור כמעט להראות קושי כלפי חוץ.

סה"כ אין תלונות. האתגרים מרובים, ואני אחת שאוהבת אתגרים.

ועדיין, חוויות מהסוג הזה גורמות לך להעריך את מה שבדר"כ קל לנו לקחת כמובן מאליו, וזה לא.

החברים שכ"כ חסרים, המשפחה, הבית, האוכל, המוזיקה, השקט, והפינה שלך עם עצמך, מבלי שתחשב מייד 

 ל"סוציומט".

ומיטה שהיא לא קומתיים כי בכלל יש לי פחד גבהים, ובלי אימון כושר בחמש וחצי בבוקר כי נורא מוקדם וקר, ובלי

 לקרוא לכל פוץ "המפקד" כי אנחנו לא בגיל המתאים.

כן, וגם בלי החתול השחור שאימץ אותנו, נמרח עלי וגורם לי להקיש על עץ לפחות שמונה פעמים ביום.

אבל כן עם הצחוקים עם החבר'ה, העזרה ההדדית, המפקד שראוי להערצה, המפקדת האימהית, החומר האנושי

 האיכותי לאין שיעור שנמצא איתי, ושדוחף ומניע קדימה.

הקיצר, מישמש.