כותרות TheMarker >
    ';

    האור שבפנים

    רוח טובה, חשיבה חיובית וגישה יצירתית. אלה מקורות האור שבפנים, שמראה לי את הדרך. בדרכי אני רואה אל מעבר לאופק ומגיע למחוזות עלומים ונחשקים. ומשם אביא את דברי לכל מי שירצה לגעת באור.

    ארכיון

    0

    משחקי מלחמה

    49 תגובות   יום שישי , 30/10/09, 20:38


    ארץ הארזים- פרק ד'

    עליסה בארץ הפלאות...זה הכי קרוב למה שהיה...שם ...אז...בלבנון! 

    שנות ה- 80. בביקורים תקופתיים בלבנון, כל מספר חודשים, יכולתי לראות איך מפעם לפעם השמיים הבהירים מתכסים בעננים והולכים ומתקדרים.  מה שהחל לאחר שוך הקרבות, לחלק מאיתנו, כחגיגה גדולה של גילויים, נופים, טיולים ובילויים, חיי הוללות ברובע ג'וניה, במזרח ביירות, נופים עוצרי נשימה, חגיגת קניות של מוצרי אלקטרוניקה זולים ואפילו עסקים והזדמנויות, הפך אט, אט, לביצה גדולה וטובענית. הראש הזקוף השתופף, חיפש מפלט ומסתור.  

    בקיץ 1983 יצאתי בפעם השנייה הפעם ל- 4 שבועות של מילואים, פיקדתי על יחידת רפואה קידמית. נחתנו בדמור, דרומית לביירות, עברנו דרך ביירות לעיירה עליי, עיירת קייט היושבת על רכס הרי השוף כשמולה נשקפת ופרושה כשטיח ביירות. 

    כשאני חושב על זה היום אני לא יודע איך חיינו אז. איך הצלחנו לעבור את הקשיים. זה לא שבתעסוקה זו היינו בסכנה מוחשית, יומיומית, בסיכון גבוה. זה פשוט התחיל להסתמן כרולטה רוסית שאינך יודע מתי היא מכה בסביבתך, וזה פשוט לרבוץ ולחכות. לשמור על ערנות, לא לאבד את השפיות ולקוות שכלום לא יקרה. שלא יהיה לנו מה לעשות. שלא נראה עוד דם של חיילינו. ובבית המשפחות צריכות להתנהל, העסקים להתקיים. אתה לא יכול לבדוק את המצב עם הלפ טופ של היום. אפילו מחשבים ביתיים עוד לא היו קיימים.  ואפילו לא בטלפון. טלפונים ניידים עוד לא היו. בשעות הערב היית מחולל עם הטלפון הקווי. אם המרכזנית הייתה משיבה היא הייתה משיגה לך את הבית. לא תמיד, לפעמים. כמובן שתור הממתינים אצלה היה גדול.  אתה לא יכול לבדוק את המצב בבנק. אין לך מגע של ממש עם המציאות. דיברתי אחת ליומיים עם אשתי. הצלחתי לדבר פעמיים בכל מהלך התקופה עם המשרד. ממש חששתי שהפקרתי אותם.  

    השגרה נשמרה, כל הלילה פיצוצים, תולדה של חילופי אש בין הפלגים השונים, בבוקר, המשרוקית של גבי, ארוחת הבוקר של אלכס ומקהלת ילדי ה"זבל" הלבנונית של מוטי(חבורת ילדים בני המשרתים של הווילה שעסקו יחד עם מוטי באיסוף ובהשלכת הזבל ונהגו לשיר את "השפן הקטן") לחצים גדולים הופעלו על מוטי להרחיב להם את הרפרטואר. אבל מוטי בשלו הם ימשיכו עם ה"שפן הקטן". זהו להיט ענק והקהל דורש אותו עוד ועוד והם להקה מקצועית וחייבים ללטש את הדקויות... 

    השגרה הובילה אותנו לשיטוט במרחב הגדול של הווילה וסביבתה. באחד הימים גילינו מחוץ לגדר מגרש כדורעף עם רשת. זו הייתה הפתעה. קבוצת החברים שהייתה איתי התלהבה מאד. רק מה לעשות עם כדור. לקחתי את הקומנדקר יחד עם וייסמן וקפצנו לאוגדה. מצאתי את קצין הספורט האוגדתי. באופן מפתיע היה לו כדור עף. מיד חזרנו אספנו את החבר'ה והתחלנו לשחק.  

    משחקי הכדורעף השתלבו אצלי בשירות הצבאי.תמונה שבאלבום, מזמן השירות לימדה אותי שכבר שיחקתי בשירות הסדיר באיזה מדבר, אולי שבטה, אולי מצפה רמון, כבר אינני זוכר. אח"כ הייתה תקופה שלא אשכח לעולם. בתחילת שירותי הצבאי השתייכתי למאגר חובשים. סופחנו לכל מיני יחידות של פיקוד הדרכה לפי צורך ומשימות מיוחדות. כך סופחתי לתרגילים, לפעילות מבצעית ולאירועים מיוחדים של יחידות שונות.

    והנה הגיעה אליפות צה"ל בכדורעף לבנות. רבות מיחידות צה"ל הקימו נבחרות. אני סופחתי לנבחרת הבנות של פיקוד ההדרכה. נבחרת פיקוד ההדרכה נולדה משילוב בין שלוש שחקניות ליגה רציניות ששתיים מהן שיחקו גם בנבחרת ישראל לבין בנות שהיו פשוט ספורטיביות וידעו לשחק. אין בצבא מעסים וכך קיבלתי אני את התפקיד לטפל בשריריהן התפוסים של הבנות וללוותן משך שבועיים. זו הייתה חוויה נהדרת. הייתי שופט במשחקי ידידות, וגם עוזר למאמן באימונים.  וגם ובעיקר  הייתי פיזיותראפיסט מאולתר לעת מצוא.

    cwyjizknx2nt.jpg

    זה אני והנבחרת

    הייתי חלק אינטגרלי מחבורת הבנות שהתגבשה לקבוצה. הבנות התקדמו ממשחק למשחק. גברו על נבחרות טובות מהן ולבסוף הגיעו לגמר נגד יריבותיהן מהנח"ל.  משחק הגמר באצטדיון נעמן, 2000 צופים אוהדים חובבים. ישבתי על ספסל הקבוצה. יחד עם המאמן, שחקן הנבחרת מאיר כץ. אם זכרוני אינו בוגד בי נדמה לי שניצחנו בגמר את נבחרתה המהוללת של הנח"ל. החוויה הייתה מנצחת.

    ועכשיו, להבדיל, משחק כדורעף בארץ אוייב.   משחק הכדורעף הפך לחלק משגרת הבוקר. המגרש היה מחוץ לווילה. רק צריך היה להזכיר לחבר'ה שיש סכנות. תכננתי שנרכז את כלי הנשק בחצובה ושומר אחד דרוך ישא נשק טעון וישגיח. ביום השלישי למשחקי הכדורעף הגיע פתאום חבורה מקומית. לדעתי הם היו דרוזים, על אף שאף פעם לא חקרתי נקודה זו. נראה היה שרצו לשחק, זה כנראה היה המגרש שלהם. הזמנו אותם למשחק נגדנו.  

    באותו מועד הדרוזים בלבנון היו האויב. אך זה לא מנע מאיתנו לשחק כדורעף. מפגש אינטרסים. ברגעים הראשונים הצטערתי על המהלך. ולא רק בגלל הסיכון שבו חשתי בשל מבעם הנוקשה של הדרוזים הלבנוניים, מלבד זאת הם היו צעירים ואתלטיים, נלהבים לטרף הקל שהזדמן בדרכם. אנחנו היינו גרוטאות.  

    הם החליפו מקומות שלישיה אחורית ושלישיה קדמית הרמות קצרות של בחורצ'יק נמוך ומוצק והנחתות שטוחות. זינקנו לעבר הכדורים בכל כוחנו כדי לא להיות מובסים. בהדרגה פיתחנו מתודות. כשהם היו מרימים להנחתה שלושה מאיתנו היו מזנקים לחסימה. "תחסמו" היו הצעקות שהעברנו אחד לשני, "אל תתנו להם לעבור". ואת הכדורים הרגועים שהגיעו אלינו התחלנו להעביר לדני. דני חקלאי מעמק יזרעאל, ענק במושגים של אותו המשחק המתנשא לגובה של 1.90 הוא אמנם כבר עבר את ה 40 אבל היה גבוה וחזק. הצבנו אותו מול הרשת. היינו מרימים, אחת, שתיים, לגובה רב  ובוווווום, דני היה מנחית מעל ידיהם המושטות של הלבנונים. בומבות כאלה הלבנונים לא פגשו מזמן. דני היה החלק החזק. אנחנו לסירוגין החלפנו את השומר עם הנשק אך את דני השארנו על הרשת. הוא היה הנשק הסודי. בסוף הדרוזים ניצחו. אבל נתנו להם פייט שהם לא חלמו עליו.    

    חזרנו בזחילה. וחשבתי לי על המשמעות. הדרוזים האלה אולי מניחים מטענים אולי יורים אולי משוטטים בהרים בלילות, מחפשים לפגוע בנו, הכובשים של ארצם. במקום להלחם נשחק כדורעף ננחית חזק אחד על השני ונזנק כמו מטורפים. והכרוז יכריז על המנצח. בלי הרוגים.... לכל היותר איזה פצוע עם נקע.  

    פרקים קודמים מארץ הארזים:

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1220768
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1216774

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1209379

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      יוסי נבו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגובות (48)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/11/09 20:44:

      הייתי בשנות ה-80 במרחבי התופת ההם והחזרת אותי אליהם  כששנים השתדלתי לשכוח מה שהיה , כתיבתך צלולה ומעניינת, אתה מטיב לתאר מה שרבים כשלו לעשות .פשוט נפלא. 

        10/11/09 22:18:

      צטט: שרה קונפורטי 2009-11-01 02:10:15

      תודה על  הפוסט ,

       

      וואוהו, וואוהו,

      נ פ ל א ,

      כתיבתך בהחלט נוגעת ללב,

      ומרגשת,

      הרבה חומר למחשבה,

      איזה כשרון,

      איזה כושר התנסחות,

      אני לא יודעת להתבטא במילים,

      אני יודעת לכתוב בציורים, 

      צירפתי צילום של אריח קרמיקה וזכוכית  עבודת יד שיצרתי,

       ואשר מזכיר את מראה הגשם..

      שיהיה שבוע נפלא,

      שרה קונפורטי,

      www.sarakonforty.com

       

      שרה את נהדרת וצנועה. יש לך כושר ביטוי נהדר.

        10/11/09 22:17:

      צטט: mottyd1 2009-11-01 01:08:55

      יוסי יקירי

       

      שמח שהמשכת לכתוב על נושא כל כך נוגע

       

      מזדהה עם התוכן והכתיבה

       

      ואיך השיר שר...........

       

      "עוד נדע ימים טובים מאלה...................."

       

      שבוע נפלא לך !

       

      מוטי

       

      אהה....... עוד נפגש בארץ הקודש (-:

      תודה מוטי. ושנפגש במהרה. אינשאללה בארץ הקודש.

       

        10/11/09 22:14:

      צטט: דליה ♥ 2009-10-31 22:26:49

      אכן יומן מרתק ושנון כתבת על תקופה קשה כל כך

       

      תודה רבה דליה. והתקופה הייתה ונשארה סיפור לא גמור. ובתוכו הרפתקאות מגוונות. וכך נראה השיקוף בעיני.

        10/11/09 22:13:

      צטט: יוני רוווה 2009-10-31 16:54:59

      התרגשתי לקרוא

      תודה רבה. שמחתי שהשתתפת איתי.

       

        7/11/09 18:34:


      יוסי -

      תודה על כתיבה מרהיבה

      ומענינת!

      שבוע טוב

      אביה

        7/11/09 06:24:


      דרך מעניינת לכתוב ולספר על תקופה כה קשה מבחינה ריגשית ,,

      אך יש היזדהות קולקטיבית של כולנו שחיים פה וחווים זאת,,,

       

      תודה שהבאת,,

        4/11/09 08:48:

      הוקסמתי מהיכולת התיאורית ומהצפת האבסורד והסיטואציות ההזויות שמייצרות מלחמות.
      כתבת נפלא.


      סיפור מרגש....

      למרות שלא הייתי כאן בשנות ה-80

      לא הייתי בצבא

      ואני בכלל פצפיסטית

       

      תודה על השיתוף

        3/11/09 11:16:

      פעם, עוד לפני השחר ההיסטורי

      שני לוחמים היו מחליטים  לעיתים גורלות

      היה מנהג לשלוח שני לוחמים הכי חזקים  מכל מחנה ועל פי הניצחון או ההפסד בקרב הצד שני היה מתקפל

      זה היה פעם...

      והלואי שעל ידי משחקים הספורטיביים יהיה אפשר לפתור את בעיות המלחמה

      כתבת בצורה מרתקת את הזכרונות  יוסי

      ועולה מהסיפור תמונה קפקאית קצת

      בלילה נלחמים וביום משחקים, או עת למלחמה אכזרית ועת למשחק רעות

       

        2/11/09 00:17:


      תעוד מעניין ,

      אתה מיטיב לכתוב .

        1/11/09 19:02:
       

       

      לו יהי שכך יתנהלו המלחמות

      "במקום להלחם נשחק כדורעף ננחית חזק אחד על השני ונזנק כמו מטורפים. והכרוז יכריז על המנצח. בלי הרוגים.... לכל היותר איזה פצוע עם נקע".  

      זכרון נפלא לך

      וכתיבתך ממגנטת נהדרת.

        1/11/09 08:53:


      הדמוי לעליסה בארץ הפלאות כל כך עצוב ונכון......

      בטי

        1/11/09 02:10:
      תודה על  הפוסט ,

       

      וואוהו, וואוהו,

      נ פ ל א ,

      כתיבתך בהחלט נוגעת ללב,

      ומרגשת,

      הרבה חומר למחשבה,

      איזה כשרון,

      איזה כושר התנסחות,

      אני לא יודעת להתבטא במילים,

      אני יודעת לכתוב בציורים, 

      צירפתי צילום של אריח קרמיקה וזכוכית  עבודת יד שיצרתי,

       ואשר מזכיר את מראה הגשם..

      שיהיה שבוע נפלא,

      שרה קונפורטי,

      www.sarakonforty.com

        1/11/09 01:08:

      יוסי יקירי

       

      שמח שהמשכת לכתוב על נושא כל כך נוגע

       

      מזדהה עם התוכן והכתיבה

       

      ואיך השיר שר...........

       

      "עוד נדע ימים טובים מאלה...................."

       

      שבוע נפלא לך !

       

      מוטי

       

      אהה....... עוד נפגש בארץ הקודש (-:

        31/10/09 22:26:
      אכן יומן מרתק ושנון כתבת על תקופה קשה כל כך
        31/10/09 21:06:

      צטט: לאה14 2009-10-31 15:38:39


      הי יוסי,

      שבת שלום,

      ללא ספק אתה מרתק בכתיבתך ובאיכות

       מרגש!

      לאה.

      תודה רבה לאה ששיתפת אותי בתגובתך.

        31/10/09 20:09:

      צטט: הטרמילר 2009-10-31 14:31:08


      יוסי ידידי, אתה כותב היטב שנון ומרתק מקורי אמיתי לגמריי וראוי לראות אור.*

      תודה לך נהניתי 

      תודה חברי היקר, איש עט וסיפור. שמח לאור שאתה מביא עמך.

       

        31/10/09 20:08:

      צטט: היועץ המשפטי 2009-10-31 12:12:02


      החזרת אותי יוסי בפוסט הזה מסע בזמן

       

      רק שלדעתי אתה העתקת את הפוסט מקובץ וורד ולכן יש בעיה בהתאמה של השורות והקריאה לא רצופה, כדי שתתקן את זה.

       

      אני בכל אופן להבדיל קראתי הכל ובשקיקה

       

      אבל בשביל מה לכל הרוחות הייתם צריכים לשחק נגד הדרוזים האלה?

       

      כל המשחקים האלה במיוחד שהם מסתימים לטובתם נוטעים בהם אמונה שכמו שהם מנצחים במגרש משחקים חבורת מילואמניקים בעלי כרסים , כך הם יצליחו לנצח בקרב אמיתי. אני חושב שהצבא צריך לאסור על המפגשים המזדמנים האלה, עם כל האמפטיה שאני רוחש לרצון הכן והאמיתי של החיילים להוכיח שהם יותר חיילים של שלום.....

      לא הבנתי את הערתך בעניין ההעתקה. אצלי זה נראה תקין.

      והמשחק עם הדרוזים. זו פשוט עובדה, כך היה. לא ניתן לתקן זאת 26 שנה לאחור. אני גם סבור כמותך בדיעבד ולא בגלל הסיבות שמנית אלא בגלל הסיכון שהיה כרוך בכך. היו לי פרפרים בעת שזה התרחש.

      ובעניין המגע עם האוכלוסיה להחזיק אנשים בוגרים סגורים בהמתנה בתוך וילה של שיך סעודי, כשבמבנה הצמוד משפחת משרתים, זה החיכוך, המגע הבלתי נמנע מהסיטואציה. לא המגע עם האוכלוסיה ולא הכרס של המילואימניקים, אלא נוכחותנו שם מסיבות לא ראויות, חתירתנו להחלת סדר חדש באזור, חוסר תשומת לב ואי קבלת אחריות על אסונם וסבלם של הפלשתינאים שכנינו, היא בעיני הבעייה האמיתית.

        

       

        31/10/09 19:12:

      צטט: המון חרמון- הסוויטה. 2009-10-31 11:57:42


      יפה כתיבתך,

      לו יהי!

      וכיתתו חרבותם לכדורי עף...

       

      בני

      כדור עף..רגל..סל...טניס...העיקר לא כדורי רובה! תודה!

       

        31/10/09 19:10:

      צטט: דסיקה 2009-10-31 11:48:32


      *שבת שלום, שבת ברוכה בגשמים וללא מלחמות.

       

      אמן!

        31/10/09 19:10:

      צטט: עו"ד יעל גיל 2009-10-31 10:29:22

      ראשית, אתה כותב מאוד מעניין. שנית, פעמים רבות חשבתי על הקושי העצום, שגברים נאלצים להתמודד עמו, כשהם מסכנים את חייהם בהגנה על המדינה, בתוך תופת ואימה. הלוואי ויום אחד זה יסתיים.

      תודה יעל, היום שלא כמו פעם זה גם בעורף. וכן, הלוואי שזה יסתיים.

       

        31/10/09 19:07:

      צטט: צביקה עמית 2009-10-31 10:24:45


      כתיבה מעניינת

      תוכן מרתק

      צביקה חברי, יפה שהגעת. תודה רבה על תגובתך!

       

        31/10/09 19:03:

      צטט: guitarwoman 2009-10-31 09:57:50


      אוהבת את כתיבתך, וכמובן נזכרתי במלחמה המיותרת הזאת שנמשכה עוד שנים רבות .

       

      תודה אן. מלחמה... מיותרת, מילים משלימות...כל מילחמה!

        31/10/09 19:01:

      צטט: אביגיל אהרון 2009-10-31 09:51:53


      לקחת נושא כאוב ולכתוב אותו בדרכך השנונה והמעניינת!

      אתה עילוי!!

      תודה רבה ואת נהדרת!

       

        31/10/09 18:55:

      צטט: איירין 21 2009-10-31 08:53:31


      עכשיו תורי לספר ....

      לקחתי לי ספל קפה חם חם

      והתיישבתי לי בתנוחה הכי

      נוחה לקרוא בך כי אני כבר יודעת

      שאותך צריך לקרוא בעיון רב

      זה החל בדריכות צבאית שלי

      עוד מאז הימים ההם של כן המפקד(ת)

      ועבר להשתתפות כאילו הולכים איתך שם

      פתאום הצחקה שכזו!... הומור שובר מתח 

      ואיך הצלחת להצחיק אותי שם עם ה...

      שפן והמעסה,  ושוב אתה בלי הניד עפעף

      חוזר לזירה אחרת , כן סומך על הקורא

      ואני לעצמי - ככה אני אוהבת זה מדד

      לסיפור טוב,  עוד מדד זה הסוף המפתיע

      שבמקרה זה כל כך מחבק  בעיניי שלי

      את השלום - לו יהי !

       

      "אוח יוסי ילד שלי מוצלח...."

       שימחת אותי הבוקר

       

       

      תודה חברה יקרה. שמח שעברה הרוח הטובה...והתחברה לנשמה טובה שכמוך

      .

        31/10/09 18:53:

      צטט: הכוזרי-עמיחי עוזרי 2009-10-31 08:51:42


      מלחמה הומנית המשחק המלחמתי הזה שהמצאת

      חברי, את המלחמה המציא מישהו אחר. אני הייתי הםיון. אין מלחמה הומנית ולצערי בתוך העולם ההזוי ראינו גם דם. אבל היו שם אנשים הומניים, עם חולשותיהם, שטויותיהם ורגשותיהם, ואני מביא את הדברים כפי שהיו, כפי שראיתי אותם וכפי שחשבתי עליהם.  

        31/10/09 18:49:

      צטט: renana ron 2009-10-31 08:45:50

      תודה על השיתוף. מאד קשה לי עם התקופה הזו... הזכרונות שיש לי דרך אישי, שהיה שם.  למרות זאת, אחזור ואקרא את הפרקים הקודמים שכתבת.

       

      רננה

       

      תודה רננה. אני יכול להבין את הקושי. ואני מבין שבזמן שאת איתי את גם עם עצמך וגם עם אישך. ואולי נצא נישכרים מהתבוננות מרחקו, בוגרת, חוקרת ובזמן אחר.

        31/10/09 17:50:

      צטט: אביאן 2009-10-31 07:00:24

      כמו את כל שאר הפרקים,

      נהנתי לקרוא

       

      תודה רבה. כשחשבתי על המאורעות השיגרתיים של אז היו לי ספקות, האם לכתוב זאת? האם זה תורם היום? ומה זה מעורר?  אני שמח שנהנית.

        31/10/09 17:40:

      צטט: micall 2009-10-31 00:14:24

      יוסי,

      הצלחת כבר להרגיל אותנו בכתיבתך המעניינת והזורמת המעלה זכרונות וסיפורים מימים אחרים....

      והסיפור הזה, ממש כמו קודמיו,  מרתק וממחיש שוב את העובדה ההזויה שפחד מוות יכול לדור בכפיפה אחת עם אווירה של חגיגה, משחק והנאה....כמו גם את הרעיון שאויבים יכולים לטבוח האחד בשני ובו בזמן לשחק יחד כדורעף ולשיר את "השפן הקטן"...מדהים! 

      מה שפחות מצא חן בעיני בסיפור הזה הוא הרעיון של נצחון בנות פיקוד ההדרכה על הבנות מהנח"ל. שהרי אני מהנח"ל ויש לי גאוות יחידה! גם אחרי  30 שנה. אז...אולי באמת זכרונך בוגד בך כפי שציינת? לא פשוט לנצח את בנות הנח"ל..

      שבת טובה לך ותודה על עוד סיפור מעניין מהחיים.

       

      כן מיכל, בנות הנח"ל היו פירמה רצינית. כולם יראו מפניהן. ואכן אי אפשר עליהן...על בנות הנח"ל...הן הכי טובות. תודה שהזכרת לי.

        31/10/09 17:35:

      צטט: מ.י.כ.ל. 2009-10-30 22:02:41

      יוסי,

       

      אתה מספר מאוד מעניין, אקרא בהמשך את הקודמים.

       

      מצבים סוריאליסטיים אבל אנושיים המזמנים מפגשים מיוחדים.

       

      תודה!

      מיכל 

      אכן מיכל סוריאליסטי ואנושי. בסיכומו של דבר נקלענו לתוך המצבים הקטנים של חיים אחרים תלושים מהמלחמה וכשהכל מתערבב מתגלים האנשים, נולד הסוריאליזם.

       

        31/10/09 17:33:

      צטט: יהודית מליק-שירן 2009-10-30 21:17:42

      יוסי יקר

      טוב שאתה מתעד את השהות בלבנון בשנות ה-80, הכתיבה כמו יומן מתעד. הייחוד שבה, שהיא מאפשרת לפחדים לצאת החוצה, אפילו אם היומן מתעד את החוויות שלך משם, עדיין המילים "רולטה רוסית"מעוררות בי צמרמורת, עליהן תלויות חייו של חייל ישראלי. לא פשוט בכלל. אפילו במרחק הזמן הזכרונות מציפים ועולים,לי זה מזכיר את מלחמת של"ג בה אחי האמצעי היה בכוח שהגיע לביירות, כוח שלא דווח להורים ולמשפחות על כניסתו לעומק לבנון. אשוב

      תודה חברתי. זאת מלחמת של"ג שספיחיה נמשכו עשרים שנה. ומשקעיה יוצאים לאחרונה. רק שהיו לה ספיחים מגוונים. ובחלק מהם נגעתי. תודה.

       

        31/10/09 16:54:
      התרגשתי לקרוא
        31/10/09 15:38:


      הי יוסי,

      שבת שלום,

      ללא ספק אתה מרתק בכתיבתך ובאיכות

       מרגש!

      לאה.

        31/10/09 14:31:


      יוסי ידידי, אתה כותב היטב שנון ומרתק מקורי אמיתי לגמריי וראוי לראות אור.*

      תודה לך נהניתי 

        31/10/09 12:12:


      החזרת אותי יוסי בפוסט הזה מסע בזמן

       

      רק שלדעתי אתה העתקת את הפוסט מקובץ וורד ולכן יש בעיה בהתאמה של השורות והקריאה לא רצופה, כדי שתתקן את זה.

       

      אני בכל אופן להבדיל קראתי הכל ובשקיקה

       

      אבל בשביל מה לכל הרוחות הייתם צריכים לשחק נגד הדרוזים האלה?

       

      כל המשחקים האלה במיוחד שהם מסתימים לטובתם נוטעים בהם אמונה שכמו שהם מנצחים במגרש משחקים חבורת מילואמניקים בעלי כרסים , כך הם יצליחו לנצח בקרב אמיתי. אני חושב שהצבא צריך לאסור על המפגשים המזדמנים האלה, עם כל האמפטיה שאני רוחש לרצון הכן והאמיתי של החיילים להוכיח שהם יותר חיילים של שלום.....


      יפה כתיבתך,

      לו יהי!

      וכיתתו חרבותם לכדורי עף...

       

      בני

        31/10/09 11:48:

      *שבת שלום, שבת ברוכה בגשמים וללא מלחמות.
        31/10/09 10:29:
      ראשית, אתה כותב מאוד מעניין. שנית, פעמים רבות חשבתי על הקושי העצום, שגברים נאלצים להתמודד עמו, כשהם מסכנים את חייהם בהגנה על המדינה, בתוך תופת ואימה. הלוואי ויום אחד זה יסתיים.
        31/10/09 10:24:


      כתיבה מעניינת

      תוכן מרתק

        31/10/09 09:57:

      אוהבת את כתיבתך, וכמובן נזכרתי במלחמה המיותרת הזאת שנמשכה עוד שנים רבות .
        31/10/09 09:51:


      לקחת נושא כאוב ולכתוב אותו בדרכך השנונה והמעניינת!

      אתה עילוי!!

        31/10/09 08:53:


      עכשיו תורי לספר ....

      לקחתי לי ספל קפה חם חם

      והתיישבתי לי בתנוחה הכי

      נוחה לקרוא בך כי אני כבר יודעת

      שאותך צריך לקרוא בעיון רב

      זה החל בדריכות צבאית שלי

      עוד מאז הימים ההם של כן המפקד(ת)

      ועבר להשתתפות כאילו הולכים איתך שם

      פתאום הצחקה שכזו!... הומור שובר מתח 

      ואיך הצלחת להצחיק אותי שם עם ה...

      שפן והמעסה,  ושוב אתה בלי הניד עפעף

      חוזר לזירה אחרת , כן סומך על הקורא

      ואני לעצמי - ככה אני אוהבת זה מדד

      לסיפור טוב,  עוד מדד זה הסוף המפתיע

      שבמקרה זה כל כך מחבק  בעיניי שלי

      את השלום - לו יהי !

       

      "אוח יוסי ילד שלי מוצלח...."

       שימחת אותי הבוקר

       

       

        31/10/09 08:45:

      תודה על השיתוף. מאד קשה לי עם התקופה הזו... הזכרונות שיש לי דרך אישי, שהיה שם.  למרות זאת, אחזור ואקרא את הפרקים הקודמים שכתבת.

       

      רננה

        31/10/09 07:00:

      כמו את כל שאר הפרקים,

      נהנתי לקרוא

        31/10/09 00:14:

      יוסי,

      הצלחת כבר להרגיל אותנו בכתיבתך המעניינת והזורמת המעלה זכרונות וסיפורים מימים אחרים....

      והסיפור הזה, ממש כמו קודמיו,  מרתק וממחיש שוב את העובדה ההזויה שפחד מוות יכול לדור בכפיפה אחת עם אווירה של חגיגה, משחק והנאה....כמו גם את הרעיון שאויבים יכולים לטבוח האחד בשני ובו בזמן לשחק יחד כדורעף ולשיר את "השפן הקטן"...מדהים! 

      מה שפחות מצא חן בעיני בסיפור הזה הוא הרעיון של נצחון בנות פיקוד ההדרכה על הבנות מהנח"ל. שהרי אני מהנח"ל ויש לי גאוות יחידה! גם אחרי  30 שנה. אז...אולי באמת זכרונך בוגד בך כפי שציינת? לא פשוט לנצח את בנות הנח"ל..

      שבת טובה לך ותודה על עוד סיפור מעניין מהחיים.

        30/10/09 22:02:

      יוסי,

       

      אתה מספר מאוד מעניין, אקרא בהמשך את הקודמים.

       

      מצבים סוריאליסטיים אבל אנושיים המזמנים מפגשים מיוחדים.

       

      תודה!

      מיכל 

      יוסי יקר

      טוב שאתה מתעד את השהות בלבנון בשנות ה-80, הכתיבה כמו יומן מתעד. הייחוד שבה, שהיא מאפשרת לפחדים לצאת החוצה, אפילו אם היומן מתעד את החוויות שלך משם, עדיין המילים "רולטה רוסית"מעוררות בי צמרמורת, עליהן תלויות חייו של חייל ישראלי. לא פשוט בכלל. אפילו במרחק הזמן הזכרונות מציפים ועולים,לי זה מזכיר את מלחמת של"ג בה אחי האמצעי היה בכוח שהגיע לביירות, כוח שלא דווח להורים ולמשפחות על כניסתו לעומק לבנון. אשוב