כיכר אתרים

נתחיל מהסוף. שני האירועים הבאים מספרים את הסיפור הכואב והמדמם של כיכר אתרים שנחנכה ב-1975.  מספרים כי שלמה להט אמר לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, כי חבל שטיל סקאד לא פגע והרס את כיכר העגומה, כיכר אתרים. הסיפור השני קשור בבקשתה של אורה נמיר, אלמנתו של ראש העירייה לשעבר מרדכי נמיר ז"ל, כי הכיכר לא תקרא יותר על שמו "כיכר נמיר". שלא תבינו לא נכון, יש לכיכר ולאזור את כל התנאים הבסיסיים על מנת להפוך לכיכר החלומות. היא קרובה לים, סמוכה לבתי מלון ולתיירים, שדרות בן גוריון מזרימה אליה תנועה של הולכי רגל, יש בה מקומות בילוי והיה לה כמובן את היהלום שבכתר נכון ל-1982, הקולוסאום. אבל כמובן שמציאות לחוד ותנאים גיאוגרפיים לחוד, העובדה היא שכמעט מיום היווסדה השתמשו בה רק כשטח מעבר לים או לקולנוע "שחף" ולא יותר מכך.  

כלבו יחזקאל

למרות הקניונים והרשתות הבולעות כל אפשרות של עסקים קטנים לפעול, מסתבר שלרחוב עדיין יש מקום בחיים שלנו. כזה הוא "כלבו יחזקאל", שנמצא ברחוב איבן גבירול בסמוך לשדרות נורדאו, והפך עם השנים למיתולוגי בפני עצמו. אמנם השם של המקום הוא "כלבו", אבל מדובר בחנות קטנטונת וקסומה שיש בה כמעט כל דבר למעט דינוזאורים. פנים החנות מוצפת ועמוסה בחפצים יום יומיים כמו: סירים, מחבתות, תחתונים, סוללו, משחקים לילדים, שעונים, חומרי ניקוי ובעצם הכל. למרות הצפיפיות ותחושת הקלסטרופוביה, בעלי החנות מוצאים תוך שניות כל שתבקשו.    

כרם התימנים

מחוז המסעדות השוקק ואחד המסקרנים, הוא למעשה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות יפו. כבר ב-1881, הוקמה שכונת כרם התימנים, על ידי עולים מתימן שבנו עליה מבנים מכל הבא ליד, ועל כן שמה הנוסף של השכונה היה "כרם קרטון". לתל אביב עצמה, הצטרפה השכונה לאחר הקמת העיר והפכה עם עוד שכונות נוספות שהוקמו לפני 1909, לחלק מהפסיפס העירוני המתהווה. בחממה הזו צמח קו מוזיקלי חדשני, עם זמרים ולהקות כמו: סולימאן הגדול, אהובה עוזרי, חופני כהן, רון שובל, צלילי העוד, צלילי הכרם, וגם המצאת "החאפלות" השכונתיות. בתי הקומה, הרחובות הצרים, החצרות הציוריות, התושבים והבנייה החדשה, הופכים את המקום לייחודי ומעניין מביקור לביקור.   

כנסת הראשונה לאחר הכרזת העצמאות, עברה "מועצת העם" למעמדה חדש "מועצת המדינה הזמנית", שמתוקף תפקידה החלה לפעול כגוף המחוקק הרשמי. בשל היותה של ירושלים נצורה, היתה תל אביב "עיר הבירה הזמנית" ובה התקיימו ישיבות אותה מועצה מדינית זמנית ולאחר מכן ישיבות הכנסת והממשלה של "כנסת הראשונה". הישיבות התקיימו במקומות שונים בתל אביב, אך בעיקר בבית דיזנגוף, שם הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, ובבית האופרה הישן ברחוב הרברט סמואל. התנהלות זו התקיימה עד סוף 1949, אז עברה הכנסת ונבחריה מתל אביב לגבעת רם בירושלים.   

ל

להזדנגף מושג ועגה שאבד עליו הכלח, אך היה משמעותי ובעל סגולות משיחיות, להתפתחות התרבותית-חברתית של העיר. בימים בהם הרחוב היה, חלק בלתי נפרד מהקיום הבלתי ממוזג, דיזנגוף היה המקום בו כדאי להיות. הרחוב כמובן סואן גם היום, אך ההילה והקסם התאדו ממנו לקניונים, למרכזים המסחריים, ולרחובות אחרים. כשהיו אומרים "להזדנגף", התכוונו בעיקר לצאת לפגוש חברים, להתחכך בבוהמה, להסתכל בחלונות הראווה, ליהנות מתרבות, לשבת בקפה רוול, כסית, אררט או פרק ובקיצור לחיות.    

לוגוס

מועדון "הלוגוס" שפעל החל משנות השמונים, כשהיה נדמה שמבחינה תרבותית מתחיל פה מהפך סגנוני בכל מה שקשור להופעות ומוזיקה, היה חלק ממנוע הצמיחה של מה שנקרא "הלהקות התל אביביות". המיקום שלו ברחוב השומר בנחלת בנימין, הוסיף לו עומק ואווירה רגועה ופסטורלית. באותה תקופה נסגרו לא מעט מקומות גדולים שהיו אכסניה לפעילות רוקיסטית, והלוגוס נולד מהרצון למצוא פתרון ראוי קטן ואינטימי. רמי קליינשטיין, רוקפור, אהוד בנאי והפליטים, להקה רטורית, איפה הילד ועוד להקות מקומיות עיטרו את והפכו אותו למרכזי. האירוע המכונן בלוגוס, היה מותו של יוסי אלפנט, גיטריסט, מלחין ומפיק מוזיקלי, אחרי הופעה בשנת 1991.        

לונה פארק

פעם כשהכל היה פשוט יותר, נסיעה ללונה פארק היתה בגדר חוץ לארץ, ואפילו נכתבו עליו שירים. הלונה פארק הראשון שכן ביפו, אך הוא היה מיושן ולא ענה על הדרישות המודרניות שהיו אז בעולם. היסודות החלוציים ללונה פארק העירוני בגני התערוכה, הונחו כבר ב-1970. בהתחלה אכלס המקום מספר מתקנים מועטים כמו סחרחרות וגלגל ענק. הכניסה למקום לא חויבה בתשלום, אך העלייה למתקנים עלתה כסף, עד שבשנות השמונים עבר הלונה פארק לידיים פרטיות והכניסה אליו חויבה בתשלום כבר בכניסה. במקביל נפתח "המאירלאנד", במגדל שלום, שהיה לונה פארק קטן וסוג של ג'ימבורי בזמן שההורים בילו בכלבו הצמוד.     

לעשות שוק

הרבה לפני הקניונים, היו אלו השווקים העירוניים והירידים, שריכזו תחת ידם את מיטב התוצרת ששווקה וענתה על הצורך של ההמון. כבר בשנת 1920 בתקופת כהונתו של ראש העירייה מאיר דיזנגוף נחנך רשמית שוק הכרמל, אשר נקרא על שם הרחוב בו שכן. גם אז כמו היום ויתכן שגם בעתיד, היה השוק מורכב מפסיפס אנושי נדיר מאכלים, תבלינים, מזון והצעות מפתות וקוסמות כאחד.

שוק התקווה ממוקם בשכונת התקווה ומציע מגוון של מוצרי מזון טריים, תבלינים טריים, מוצרים לבית ומסעדות עממיות שהפכו לחלק מהנוף האותנטי של השוק. רבים בוחרים "לעשות שוק" דווקא שם משום היותו ביתי, אינטימי ואפילו פסטורלי.

שוק הכרמל אחד השווקים הידועים אם לא הידוע שבהם, המציע מלבד פסיפס אנושי נדיר, גם מגוון אינסופי של מוצרים. בכל ימות שבוע מתקיים בשוק מחסר פורה ואת המקום פוקדים מלבד מבקרים ולקוחות קבועים, גם תיירים מחו"ל הנהנים מחוויית קנייה מיוחדת במינה.                                                                                   

לקנות בשוק הפשפשים

את השווקים בכלל ושוק הפשפשים בפרט או שאוהבים או שלא אוהבים, זה לא משהו שאפשר לבחור, זה משהו שנולדים איתו: הריחות, האנשים, העיצוב השכונתי, המרקם האנושי, כל אלו הופכים את המקום הטבעי והחם לאנטי גיבור שתמיד חוזרים אליו מאהבה ולא מהתאהבות רגעית וחולפת. הרעיון הוא פשוט להלך בין החנויות והדוכנים ללא סדר או מחשבה. אפשר להתחיל אצל ההוא שמוכר שלטי טלוויזיה שפג תוקפם, או אצל שכנו שמתעקש להציע לעוברים והשבים ללא כל קשר מתקבל על הדעת, מטעני סלולרי וויברטורים יד שניה. גם שוק העתיקות ויד שנייה בכיכר דיזנגוף ברחבת הכיכר מתקיים בימים שלישי, ושישי ומציע שוק אביזרי יד שנייה, חפצי אמנות, שטרות ומטבעות, צעצועים של פעם, כרזות וגלויות, מצלמות ותכשיטים ישנים, ספרים נדירים ועוד אטרקציות. 

המשך יבוא...