אני גבר. מגיל צעיר הייתי "גבר". בכיתה ד', כשהמורה לפסנתר נזפה בי כשלא הכנתי את תרגיל הנגינה, בכיתי. והיא בתגובה: "מה אתה בוכה? מה אתה בת? רק בנות בוכות". אז חדלתי. לא בכיתי עוד. כמה חודשים אח"כ, שברתי את אמת היד השמאלית, שבר בשתי העצמות. חלק אחד של היד נעתק ממקומו ונותר כתלוי רק ע"י גידים.זה היה כואב. ניגשתי עם אבא לצילום, והרנטגנאי סובב את אמת ידי ככה טוב, שתסתדר בנוחות לצילום. הכאב היה כה עז עד שחשתי פרץ ארדנלין ניתז מהיד, דרך הלב והצוואר ועד לקרקעית המוח. אבל לא בכיתי. אפילו לא צעקתי, עשיתי את שפתי חישוקים ושתקתי. ואבא ממלא אוויר בחזה ואומר לבן זונה "ראית איזה גבר?". 'איזה גבר' לחשתי לעצמי, הצליל של זה לבדו הקהה את הכאב וזקף את הצוואר. שתיים עשרה שנים אח"כ, אני זוכר את התגובה של אמא שלי כשסיפרתי לה שאני הולך ללמוד משחק. "אתה הומו?" שאלה. אחרי ששחררתי איזה "מה?!" ופרצתי בצחוק, החלה זו לבכות תוך שהיא ממלמלת "נכשלתי בחינוך של הילדים שלי... נכשלתי בחינוך של הילדים שלי...". שנתיים אח"כ בסטודיו למשחק, מורה אחת אמרה לי "אתה יודע למה כל הזמן נתפס לך הצוואר? כי אתה חוסם את הרגש. ההגיון והרגש בקונפליקט אצלך. הראש חוסם את הגוף אז הצוואר נתפס". "אהה וואלה?" וככה אחרי שלוש שנים של לימודי משחק, ועוד שלוש שנים בתאטרון ועוד שנה של דכאון כבד וארבע שנים נוספות של בריאה מחדש...פתאום הכל התחבר. הילד הפך לגבר. חמש שנים מאז, הצוואר נתפס רק לעיתים. |